בכל זאת, לאט לאט, הפכו החדשות העתיקות האלה לערוץ הנצפה ביותר, בראש רשימת החיפושים, אצל שומרי מצוות ושאינם. המגמה הזו עברה שינויים עם הזמן: בתחילתה נעשה מקובל לומר רק: "היי! תראו איך מה שקרה עכשיו היה כבר רמוז בדיוק בתורה". מכאן רווחו פרקטיקות של גימטריות, דילוגי אותיות ורמזים שניסו להוכיח שכל מה שקורה בהווה, נכתב בתורה כבר מזמן.
אבל התורה לא אוהבת שה"צודקים" משתמשים בה כקלף ניצחון. היא לא מבקשת לנצח בוויכוח. היא מבקשת לנצח על תזמורת חיינו שהתווים התבלבלו לה ולהתוות את הדרך. היא לא רוצה לענות על השאלה: "מה קרה פעם?". היא מבקשת להסביר מה קורה עכשיו, היא מבקשת להורות דרך למחר שיבוא.
לחפוץ בה
האם כשאנחנו מחברים את התורה לאקטואליה אנחנו בעצם משנמכים אותה? האם אנחנו מחפיצים אותה? מה האיזון הראוי בין הסיפור הקדום ובין האקטואליזציה שלו? האם מתאים לתורה שנהפוך אותה לחדשות?
נדמה לי שזה בדיוק מה שהיא מבקשת מאיתנו. תמיד התרגשתי מהביטוי הנפלא "תורה מחזרת". תורה מחזרת אחר אכסניה שלה. היא דופקת בדלת, בין שהוזמנה ובין שלא, סבתא ישישה מאוד, ומבקשת: אל תשאירו אותי בבית האבות. עשו לי קיטון אחד ואדור ביניכם. אין לכם מושג כמה חוכמת חיים אני יכולה לתת לבית הזה כדי שיתנהל נכון.
אבל, וכאן האבל הגדול, שאני חוזרת ומחזרת אחריו תמיד: נכון שהמקורות מבקשים שנוציא מהם מקוריות, אבל המקוריות מחייבת הבנה עמוקה במקורות.
אקטואליזציה של התורה מבלי ללמוד אותה לעומק, היא החפצה, היא הפיכתה לטרנד נוסף של well being, היא "בחוקותיי תלכו" בלי ה"ומצוותיי תשמורו ועשיתם אותם". כי התורה לא רק נחמדה. היא מורה תובענית.
אי במערבולת
החטופים האהובים שלנו מתארים איך באורח פלא, במנהרה החשוכה, הופכת התורה לאקטואלית דווקא באמצעות קיום המצוות הכי טריוויאליות. הם לא חיפשו וורט. הם חיפשו תשובה לשאלה: מה אני עושה עכשיו כדי להרגיש, איכשהו, שליטה על חיי כאדם. זו תגלית מרעישה. דבר לא היה בעיניהם אקטואלי שם במנהרות, מלבד העשייה הפשוטה הזו, או, כדבריה של זלדה: "רק המחשבה על א־לוהים היא אי במערבולת".
וכך כותב, באומץ רב מול עולם ישיבתי מוסלל מאוד, הרב וולבה זצ"ל: "יש ללמוד בכל יום פרשת השבוע, אך לא כדי לצאת ידי חובה, אלא בעיון. ללמוד חומש למעשה. כי ידועים דברי הגר"א, כי תרי"ג מצוות הם כללים, ופרטי מצוות יש בלי שיעור. כי הרי ישנן פרשות שלמות שאין בהן מצווה אחת, ולא ייתכן שתהא תורה בלי מצווה! ובהכרח יש בכל פרשה מצווה. בלימוד חומש שבועי יש לעמוד על המצוות הפרטיות וזרועותיהן שמדריכות אותנו בכל פרשה ופרשה, ויש לכתוב הערות בכתב מדי יום על הפסוקים שלמדנו ואיך ננהג לפיהם, ובכל יום לחיות ממש לפי ה'ראשון' וה'שני' של פרשת אותו היום. האם תוכלו להעיד על עצמכם שהעמקתם בפרשת השבוע כשם שהעמקתם בדף הגמרא?!" (עלי שור). זו, בעיניי, המשמעות העמוקה של הביטוי "קבלת תורה".
תורה קשובה
וכך כתבה המטפלת הדגולה, צאלה גז הי"ד: "מטפלים חושבים שהתפקיד המרכזי שלהם הוא להקשיב. גם מטופלים חושבים שהתפקיד המרכזי שלהם הוא להקשיב. אז מי יאמר מה עושים?!". צאלה החכמה ידעה שאנחנו חייבים להתהלך בעולם כמו תורה. תורה שהיא מטפלת ומטופלת כאחת, ושתיהן מקשיבות זו לזו. הכי רלוונטית, הכי אקטואלית. תורה שהיא מורת דרך, כזו שמבוססת על לימוד מעמיק של חוכמה עתיקת יומין.
לכל אישה יש תורה שרק היא למדה, על בשרה. תורה שהעמיקה בה ובכתה עליה עד שהצליחה להבין אותה. את התורה הזו אנחנו מחויבות ללמד. את התורה הזו אנחנו לומדות כבר יותר משנה וחצי מנשים דגולות, נשים שהן תורה, שהן פרשה, שהן פסוק, שהן לוחות שבורים ולוחות שניים.
לא נשאיר אותך מאחור, תורה, גם לא נעשה בך שינויים קוסמטיים שינפחו אותך ויהפכו אותך דומה לכולן וישכיחו את פנייך המקוריות. אנחנו כאן כדי ללמוד וללמד אותך.
קרדיט: הרבנית ימימה מזרחי
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
