מביאות גאולה

נשות מצרים, כך מספרים לנו מדורי דורות, היו חלק בלתי נפרד מהגאולה. בשעה שכולם התייאשו, הן הצליחו להסתכל קדימה, להמשיך להאמין גם כשהכול נראה חשוך, ולפעול אקטיבית במציאות כדי להביא את יום הגאולה.
גם בדורנו נשים פועלות ללא הפסקה למען תקומת עם ישראל, ובמלחמה הנוכחית יותר מתמיד: יש נשים שנלחמו בגבורה ביומה הראשון של המלחמה, רעיות ששלחו את בני הזוג לשדה הקרב לחודשים ארוכים, יש מי שבחרו להשקיע את כל כולן בעשיית חסד, יש שספר התהילים לא מש משפתותיהן, וישנן אלו שעסוקות בעשייה שמשנה תודעה ומציאות. כולן יחד הן שליחות של מטרה אחת גדולה – להביא ניצחון, להצמיח ישועה.
לקראת חג הפסח הקרב, בחרנו להביא את סיפוריהן של שבע נשים שמתנדבות בארגונים שפועלים למען ניצחון במלחמה ושינוי תמונת המצב בארצנו. נשות הגאולה, גרסת תשפ"ד.

נלחמים בשתי חזיתות
"אני לוחם בגבעתי, ואמא שלי לוחמת באימהות הלוחמים. כל אחד והחזית שלו. ביחד אנחנו מנצחים במלחמה", כך כתב בנה של נאוה רוזנבלום. עד לפני ארבעה חודשים עבדה נאוה במשרה מסודרת כרואת חשבון ומבקרת פנים, והייתה רחוקה מפעילות ציבורית. אך אז פרצה המלחמה, שני בניה הצטרפו ללחימה בעזה, והיא נרתמה לארגון 'אימהות הלוחמים', שהוקם אחרי מבצע צוק איתן.
אנחנו משוחחות כשהיא באוהל מול הכנסת, לשם מגיעות אימהות הלוחמים מדי יום רביעי עם חולצות ודגלים, וההמולה נשמעת ברקע.
"בתחילת המלחמה, כשדיברנו עם אנשים ואמרנו שהמסר העיקרי של הארגון הוא שחיי חיילינו קודמים לחיי האויב, אמרו לנו שזה מובן מאליו", משתפת נאוה, "ובאמת גם הבנים שלי הלוחמים הרגישו שהצבא מרבה לפעול מהאוויר ומגן עליהם. אבל ככל שחלף הזמן, ובעיקר אחרי הפסקת האש הראשונה, החל טשטוש – מכות האש הפכו לפחות חזקות, והתחילו לשלוח את החיילים לכל מיני משימות לא ראויות ומסכנות חיים, כמו למחוק גרפיטי או לנקות בית חולים באזור מסוכן".
גם הוראות הפתיחה באש ברצועת הביטחון החדשה מדירות שינה מעיניהן. למשל, הובא לידיעת אימהות הלוחמים מקרה שבו חיילים הבחינו במחבל עם RPG בחצר בית חולים, ביקשו אישור לחסל אותו ולא קיבלו. מיד לאחר מכן המחבל יצא ופצע שני חיילים. "אחת המטרות שלנו היא להשמיע את הקולות האלה", אומרת נאוה.

אלו דברים שפחות עולים בכותרות.
"גם לנו קשה לבוא ולצעוק את הדברים האלה בקול, כי אנחנו באמת לטובת צה"ל, צה"ל זה הילדים שלנו. חלק מהאימהות פה הן אימהות של מפקדים בכירים, וחלק כמוני, של סדירים. זה לא שאנחנו אומרות שחיי חיילינו קודמים לניצחון במלחמה או קודמים למדינה; אנחנו מבינות מה זה צבא, אנחנו לא נאיביות. הקריאה שלנו היא להמשיך עד הניצחון".
לצד הדרישה הזו, נאוה מדגישה כי ישנן פקודות מסוימות שלא ברור אם הן ניתנות כחלק מצורך מבצעי או כדי לשמור על מעמדנו מול העולם. "צריך לעמוד איתנים מול הדרישות האלה אם הן באות על חשבון חיי חיילינו", היא מבהירה. "אם כדי לעמוד בציפיות של ארצות הברית ידידתנו אנו נדרשים לסכן חיי חיילים – חיי החיילים קודמים".
אימהות הלוחמים פועלות מול חברי כנסת ואנשי ציבור, ושלחו לנשיא האמריקאי ביידן מכתב שלווה במיצג גדול. הן אף נוסעות עם ארגונים אחרים לחסום את מעבר משאיות הסיוע לתושבי רצועת עזה, ומבקרות חיילים פצועים ובני משפחותיהם בבתי חולים כל שבוע.

נאוה מספרת כי בארגון שותפות אימהות מכול גוני הקשת. "כמו שיושבים בנמ"ר בנים מכל הסוגים והאוכלוסיות – זה גם חתך האוכלוסייה של האימהות". לדבריה, גם התגובות שהן מקבלות אוהדות מאוד, והתמיכה חוצת מגזרים. "אנחנו מרגישות שהקול שלנו הוא חיזוק לקולות האחרים שנשמעים, ושהוא חשוב ומשמעותי מאוד למקבלי ההחלטות".

מצפון תיפתח
בזמן שרוב העיניים נשואות אל המתרחש בדרום, המתיחות בצפון ידועה, אך מדוברת הרבה פחות. "יש לילות שאני לא ישנה", משתפת עו"ד אפרת שכטר מקיבוץ שדה נחמיה הסמוך לקריית שמונה. הקיבוץ לא פונה, אף שהוא מרוחק רק כשישה קילומטרים מהגבול. "זה פחד שאני לא יכולה לתאר למי שלא חווה אותו. אנחנו חיים כך יום יום כבר חודשים ארוכים ובלי תאריך תפוגה".
לדבריה מצטרפת ד"ר שגית קורבס, שפונתה משלומי. "אני מרגישה פליטה בארצי. כולנו, משפחות וקהילות, פשוט התפזרנו לכל עבר. יש תלישות וחוסר ידיעה לא רק מתי זה ייגמר, אלא גם מה יהיה הביטחון שלנו ביום שאחרי".
עו"ד שכטר עובדת כיועצת משפטית בחברה בין־לאומית, וד"ר קרביס היא מומחית ליחסים בין־לאומיים. יחד הן פעילות ב'לובי 1701', שנקרא כך על שם החלטת האו"ם בסוף מלחמת לבנון השנייה, שקבעה כי השטח מגבול הצפון עד גבול הליטני יפורז מכוחות ומנשק וינכח שם כוח בין־לאומי. ההחלטה, כאמור, לא עמדה במבחן המציאות.
"מה שקרה בשבעה באוקטובר הוא סוג של טריילר למה שיכול לקרות כאן אצלנו בצפון", מסבירה שכטר. "בשל חוסר הוודאות לגבי מה שקורה באזור שלנו, שגם לא מקבל את ההד התקשורתי, הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו, להיות פרואקטיביים ולהשמיע את קולנו. כך הוקם הלובי".
הלובי פעיל בכל החזיתות, גם בתקשורת הבין־לאומית. "אנחנו רוצים להכין את דעת הקהל העולמית לכך שאם חיזבאללה לא ייסוג והתוקפנות תמשיך, ישראל תהיה חייבת לפעול, ואז שלא יגידו לנו להיכנס להפסקת אש. אם רוצים הפסקת אש – שידאגו עכשיו להבטיח את הביטחון שלנו ושחיזבאללה ייסוג לאחור עד מעבר לליטני", הן מסבירות.

התחושה שלהן היא שהמתרחש בצפון מקבל חשיפה מצומצמת במהדורות החדשות, "ממשיכים כאילו מדובר במדינה אחרת. ועוד לא התחלנו לדבר על איום המנהרות. המלחמה כאן היא מלחמה מושתקת והרבה פעמים גם מסלפים נתונים", קובלת קרביס.
"כל הזמן מדווחים ש'לא נגרם נזק', וזה כל כך לא נכון", מוסיפה שכטר, "רואים נזקים עצומים פה גם לבתים וגם לעסקים. אנחנו מופתעות לפעמים מאי־הדיוק בדיווחים". בשל כך הלובי החל להוציא דוח פגיעות יומי, כדי לדווח על המצב בצפון ולהעלות את המודעות למתרחש באזור.

עין ליו"ש צופייה
ומחזית הצפון – לחזית השומרון. בעוד בצפון התושבים מפונים ומחכים ליום פקודה, בשומרון וביהודה מתרחשת מערכה מסוג אחר. באחד מערבי שבת, כחודש לאחר פרוץ המלחמה, שמעה מיכל פרנקל, תושבת עלי, יריות מהיישוב רחלים הסמוך אליהם, שהתגלו בהמשך כירי מהכפר הסמוך שחדר לחמישה בתים ביישוב.
מספר ימים קודם לכן, יסכה כהן ושאר נשות היישוב מגדלים בשומרון קמו בבוקר וראו עשרות עובדים פלסטינים עורכים מסיק בעצי הזית הצמודים לבתיהם. רבים מהגברים ביישוב היו מגויסים, החרדה הייתה גדולה, והן לא הבינו כיצד לאחר הטבח עולם כמנהגו נוהג. יסכה החליטה לפרסם עצומה על מנת לקרוא לעצירת המסיקים.
מיכל חברה ליסכה, והקריאה שלהן התרחבה להפסקת ההפקרות ולשינוי תפיסת הביטחון ביהודה ושומרון. אליהן הצטרפו נשים נוספות מכל רחבי ההתיישבות, והן הקימו יחד את ארגון 'הצופות – פורום נשות המגויסים'. אני משוחחת עם מיכל יחד עם שרון אבני, תושבת תקוע, שאף היא פעילה בארגון. "הצופות מלשון התצפיתניות", מסבירה מיכל, "כמו התצפיתניות בעזה שלא ספרו את הדיווחים שלהן מהשטח, שלמרות כל ההתראות שהביאו המידע נבלע – גם אנחנו, נשים שחיות פה בשטח, שצופות ורואות את כל מה שקורה, מעבירות את המידע הזה לכנסת, לתקשורת ולצבא, כדי שישנו את תפיסת הביטחון".
"מה שהיה לא יכול עוד להיות", מחדדת שרון. "המציאות שלנו השתנתה, והנהלים והפקודות של כל מערכת הביטחון צריכים להשתנות מהיסוד כדי להתאים את עצמם להתמודדות עם האיומים החדשים".

מה הדרישה שלכן, בפועל?
שרון: "קודם כול – פירוק היכולות הצבאיות של הרשות הפלסטינית. יש 40,000 שוטרים של הרשות, וברגע אחד הם יכולים לשנות את עמדתם ולהפוך את הקנה שלהם כלפינו, ראינו את זה בהמון פיגועים.
"בנוסף, אנחנו דורשות הרתעה, אכיפה ופעולות מנע נדרשות. בתקוע, למשל, כבר היו אירועים של כדורים תועים שהגיעו למרכז היישוב. ההערכה של מערכת הביטחון היא שיש מעל חצי מיליון כלי נשק בלתי חוקיים חופשיים, נוסף על התחמושת, הנשקים, הרכבים הממוגנים והציוד שמחזיקים אנשי הביטחון של הרשות. אנחנו מבקשות באופן יזום להגיב, להיכנס לכפרים, להוציא נשקים לא חוקיים".
מיכל: "אנחנו גם לא מוכנות שיהיו עוד הסתות ממשיות של טרור ברשתות. רואים בטלגרם שהם מצלמים את היישובים ואת הילדים שלנו שוחים במעיינות שליד. אנחנו עוקבות אחרי הפרסומים ורואות את ההסתות. איפה הסייבר של מדינת ישראל?! למה לא חוסמים אותם?"
שרון מציינת כי הן לא מנותקות מהמציאות, והן מודעות לפעולות מבצעיות חסרות תקדים שנעשו ביהודה ושומרון, גם מבחינה מספרית וגם מבחינה איכותית. יחד עם זאת, לטענתן זה עדיין לא מספיק, וצריך פחות הרתעה ויותר פעולות שמביאות הגנה מלכתחילה.
לשתיהן חשוב להדגיש שהן מחזקות את מערכות הביטחון, ופועלות על מנת לדחוף את ההנהגה ואת הפיקוד הגבוה בצבא לעשייה משמעותית. "הפעילות שלנו היא במטרה לדייק מה שחסר, כי אנחנו רואות בשטח איומים שגורמי המודיעין לא בהכרח מזהים. אנחנו לרגע לא מתיימרות להיות הרמטכ"ל, אנחנו רק משתפות מה קורה בשטח שלנו, שהוא ייחודי, כי בטח במלחמה עצימה כזו, עם כל כך הרבה רעשי רקע מסביב, הרבה פעמים מתפספסים נתונים ומידע מהשטח".
פעילות הפורום חולשת על תחומים רבים של הסברה – הפצת תכנים ברשת, ראיונות לתקשורת ופגישות עם אנשי צבא, לרבות אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס.

אתן מרגישות שהצלחתן להישמע ולהשפיע?
"אנחנו פונות לצבא ורואות שזה משפיע", עונה מיכל. "כשאנחנו יורדות לרזולוציות נמוכות ואומרות להם למשל שירד מחסום באחד היישובים או שקיים איום ספציפי כזה או אחר – אנחנו רואות שהם מגיבים בהתאם.
"המון אנשים בשטח פונים אלינו כשיש בעיות. הפכנו להיות מוקד שירות לקוחות", היא צוחקת. "יש לנו שגרירה בכל יישוב שנמצאת איתנו בקשר וכותבת לנו מה קורה ביישוב שלה מבחינה ביטחונית. כל אחת יכולה להיות שותפה".
ושרון מוסיפה: "אנחנו נפגשות עם שרים וחברי כנסת, ומזמנים אותנו לוועדות ולכנסים של שדולת הניצחון ושל גבורה נשית. הפורום הצליח למצב את עצמו כשיח נשי לגיטימי ומשמעותי. הפכנו לכתובת, גם לגורמי ביטחון וגם לאנשים בשטח".

יש תקווה
הכוח הנשי מלווה גם את רחל הדס קלרמן, דודתו של איתן מור שנחטף לעזה ופעילה ב'פורום תקווה'. דווקא במצב שבו נטיית הלב היא ליפול לייאוש, הקימו שלוש משפחות של חטופים את פורום תקווה, שמונה כיום כשלושים משפחות.
בהתחלה הם הצטרפו למטה החטופים הכללי, אבל כשראו שמי שמוביל מושך לכיוון מסוים שפחות התאים להם, החליט צביקה מור, אביו של איתן, להקים פורום נוסף. "לא במקום המטה", מדגישה רחל גיסתו, "אלא על מנת להביא אמירה נוספת".
"השם של הפורום נועד להרים את הראש", היא מסבירה, "יש לנו תקווה, יש מה לעשות, ויש איך לעשות את זה נכון".
הייחודיות של הפורום היא שהוא מוביל ראייה שהיא גם לאומית. "אנחנו מאוד רוצים את החטופים, לא ויתרנו עליהם לשנייה, וזה חלילה לא בא ממקום של לוותר עליהם בשום צורה שהיא, אלא ממקום של לעשות את הדברים עם ראייה לאומית, בדרך שלא תגרום לנו לסבל עתידי גדול יותר, כך שגם נוציא אותם וגם ננצח".

מה האלטרנטיבה שהפורום מציע לשחרור החטופים?
"אנחנו מדברים המון על זה שמי שצריך לשלם את כל המחיר הוא האויב, לא עם ישראל. עם ישראל כבר שילם מחיר כבד מאוד ולא צריך לשלם עוד מחירים, לא עכשיו ולא בעתיד. המסר שנשאיר לדורות הבאים לא יהיה ששווה לחטוף לנו וששווה לעשות את מה שעשו לנו, אלא הפוך מכך.
"יש עוד המון מה לעשות", היא מבהירה, "לא מיצינו בכלל את כל האפשרויות והמישורים שבהם ניתן ללחוץ על חמאס כדי שהם יהיו אלה שישלמו את המחיר, עד שהחטופים יהיו להם נטל ולא נכס, שהם יצאו על הברכיים ויגידו – קחו מאיתנו את החטופים כבר".

ספגתם הרבה ביקורת משאר המשפחות של החטופים.
"לא מכל המשפחות. עם רוב המשפחות יש אווירה טובה וקשרים טובים, למרות שיש חילוקי דעות מאוד גדולים, זה נכון. לכן אנחנו אומרים את הדברים לא בשם כולם, אלא בשם מי שרוצה. כל אחד יכול להגיד את דעותיו".

בכוח האמונה

אומרים שברק לא מכה באותו מקום פעמיים, אבל במקרה של חיה הראל הוא הכה שלוש פעמים. סבה, סגן אלוף יואב וספי, נפל במלחמת יום כיפור בקרב גבורה שבעקבותיו הוענק לו עיטור העוז. דודה ארנון נפל בגיל 19 במלחמת שלום הגליל, ובכסלו האחרון אחיה התאום, ארנון בנבניסטי וספי, הקרוי על שם דודו, נפל בעזה בגיל 26. ארנון, ששירת בסיירת גבעתי, התייצב בשבעה באוקטובר בנחל עוז, אף שלא קיבל צו מילואים, והתעקש להתגייס ללחימה.
פורום הגבורה, שחיה חברה בו, מונה יותר מ־130 משפחות שכולות. מטרתו לקיים את צוואת הבנים – לא לעצור באמצע הלחימה, ולהמשיך עד להשגת כל יעדי המלחמה, כדי שמותם לא יהיה לשווא. מדי שבוע מגיעות המשפחות אל הכנסת כדי להשמיע את המסר הזה, ובמקביל הן פועלות גם באפיקים נוספים בקידום מסרים של אחדות, בהעברת שיחות בבתי ספר, ובקרוב הן מתכננות ליזום מעגלי גבורה של שיח ושירה על מנת להכיר את הנופלים ולחבר בין המגזרים השונים.
***מאיפה יש לך כוח, דווקא ברגע כזה של שבר, לקום ולפעול?
"אני יודעת שזה הקול של אחי, והרצון להשמיע אותו נתן לי כוח לקום ולעשות. במשך כל הלחימה, וגם כשהוא היה בעזה, אחי לא הפסיק להגיד שנמשיך עד הניצחון. אנשים שהיו סביבו אומרים שהוא לא הפסיק להחדיר בהם את רוח הניצחון, והוא גם אמר לסבתא שלי, שדיבר איתה יום לפני – 'אני יודע על מה אני נלחם ולמה אני נלחם'. ההזדמנות להשמיע את קולו נותנת לי כוח, וגם העשייה למען הכלל. אני יודעת שהוא סיים את חייו בשליחות עצומה למען עם ישראל, ועכשיו אני מחפשת בעצמי איך אני יכולה לתרום".

איך היה הקשר ביניכם כתאומים?
"היינו משלימים אחד את השני. הוא היה ילד שובב ואני הייתי שונה. אימא שלי מתארת אותי יושבת בשקט על הספסל בגן השעשועים בזמן שהיא רצה אחריו כבר שמונה סיבובים. גם כשהיה בצבא וגם לפני זה, יכולתי להרגיש אותו. בצבא, אם ידעתי שקשה לו – נסעתי אליו בימי שישי. שני האחים שלי לחמו, אבל הייתה לי הרגשה נורא קשה לגבי ארנון, כי כנראה הרגשתי אותו ואת הסיכון שהוא נמצא בו. תאומים זה מעבר למילים", היא אומרת בכאב, "זו הרגשה. אני יכולה להגיד שאני מרגישה שחלק ממני, מהגוף שלי, פשוט נלקח".
את הרוח החזקה ארנון קיבל מהבית. "גדלתי בבית של אמונה", מספרת חיה. "סבא שלי, ממש לפני שנהרג, שלח מכתב שבו כתב 'ארנון, עינב, ורד ושרהל'ה היקרים, אני אוהב אתכם, הרבה נשיקות. התחלתי להאמין שיש אלוקים בשמיים. אבא שלכם יואב'. המכתב הגיע בשבעה.
"סבא שלי היה איש 'השומר הצעיר', אדם חילוני. הוא עבר שבעה טנקים שספגו פגיעות ישירות וניצל מהם. הגדוד שלו השמיד בפיקודו מעל 70 טנקים סורים, אז בטח מה שהוא ראה היה מעבר לכל דמיון. אני לא יודעת מה בדיוק הביא אותו להאמין בבורא עולם, אבל אני חושבת שזו צוואה לחיים שלנו. אמא שלי חזרה בתשובה בגיל 18, ואני ספגתי את זה, אבל גם חקרתי בעצמי והלכתי אחרי האמונה שלי".
היא מספרת כשכסבתא שלה חתמה לבנה ארנון על אישור להתגייס, היא אמרה: "יש אלוקים בשמיים – פעם שנייה זה לא יקרה". ולמרות זאת, כשזה קרה היא לא איבדה את האמונה.
"מה שמשאיר אותי חזקה ומעמיד אותי על הרגליים זו האמונה", משתפת חיה. "לחיות עם אמונה זה לחיות עם תרופה תמידית של כוח, לקום כל יום לקום ולהבין למה אנחנו חיים פה. אנחנו חיים פה כי יש לנו שליחות לקיים ולעשות, בשביל עם ישראל.
"ביום ההוא, כשהקצינים הגיעו, אחרי שעה־שעתיים אספתי את עצמי ואמרתי לעצמי – חיה, את נשארת חזקה, יש בורא לעולם. חיזקתי את עצמי באמונה, וזה מה שנתן לי כוח להתמודד אחר כך. לא משנה איזה ניסיון יש בחיים – אם יש לך אמונה, תצליחי לקום מחדש".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן