את דמותה של הדס לוינשטרן בוודאי פגשתן בהרצאות, בראיונות או בסדרת סרטוני הרשת בכיכובה. מאז נפילתו של אלישע בעלה, בחנוכה לפני שנה, היא מדברת על הכאב והאובדן הגדול, אך גם מצליחה בהרבה הומור ואמונה גדולה לנטוע במאזינים שלה כוחות ולחזק אותם.
אנחנו נפגשות בביתה בחריש. התמונה של אלישע מונחת על כן ציור מאחוריה, ודמותו נוכחת לאורך השיחה שמזפזפת בין החיים שהיו איתו והחיים בלעדיו. רגע לפני שימלאו ימי השנה לנפילתו בקרב בדרום רצועת עזה, ישבנו לשיחה על החיים שלפני והחיים שאחרי.
"פעם ההתמודדות של אלמנה הייתה שיהיה אוכל על השולחן", היא אומרת, "היום זה לשמור על הילדים שפויים בתוך כמויות הנתינה שהם מקבלים.
אני מאוד ציבורית ומאפשרת. הדלת שלנו תמיד פתוחה, עוד מעט תגיע לכאן משפחה מארצות הברית. כל יום יש פה משלחות, אוטובוסים שמגיעים לכאן. הילדים שלי מקבלים המון – וזה אתגר.
"האהבה שעם ישראל שופך עלינו זה מדהים, ולפעמים זה כמו ריבוי גשמים, לפעמים קשה להכיל את זה. אין מספיק ימים ושבתות בשנה בשביל כמות ההזמנות שאני מקבלת".
הדס (41) איבדה לפני שנה את בעלה, אבי ילדיה והשותף שלה לדרך, אך לא את האמונה. היא מרצה בכל הארץ, מתראיינת ומפיחה תקווה וביטחון בכל מי ששומע אותה. קשה לעמוד בקצב שלה. היא חדה, חכמה ומצחיקה, ולא מתנצלת על הצורך שלה בעזרה ובגבולות.
מאיפה הגיע הרצון הזה לפתוח את הבית ככה לראיונות, לשיחות ולאנשים שמגיעים לתת עזרה?
"המודל שלי להשוואה הוא הבית של הרב דרוקמן", היא משיבה, "אם אני לא מספיקה לחזור למישהו או שאני לא יוצאת לנסיעה רחוקה אני אומרת לעצמי: איזו גרועה אני, מה הרב שלי היה אומר על זה? הרב דרוקמן היה חוזר לכולם בלי לפספס. אצל הרב הבית היה פתוח תמיד. אני מאוד ציבורית, ורואים אותי ושומעים אותי בהרצאות, אבל משלוש בצהריים אני אמא לשישה ילדים. אני לא יוצאת בערבים. הייתי רוצה לחרוך את הבמות ולהשפיע, אבל בשלוש אני שמה ברקס ולא נוסעת למקומות רחוקים".
החיבור שלה עם ביתו של הרב דרוקמן עוד יחזור ויישזר במהלך השיחה פעמים רבות. היא התגלגלה לבית הרב כשחזרה בתשובה, ומצאה שם בית, מעיין נובע של תורה ואהבה בלתי נדלית לעם ולארץ.
"הרב והרבנית היו משהו חד־פעמי, הרב היה מדהים, עם נתינה לא נורמלית. אבל הרבנית? כולם ידעו שהיא יחידה במינה. אישה שהיא גם רופאה, גם רבנית, אמא לעשרה ילדים, שניים מהם עם צרכים מיוחדים. יחידאית".
ביניים: נגד הזרם
היא גדלה בבית חילוני והתחנכה על ערכים של ציונות ואהבת הארץ, אך רחוק מתורה ומצוות. את הדרך אל העולם הדתי היא מצאה לבד, בדרכה שלה, והיא מעידה שגם כילדה אף פעם לא הלכה עם הזרם.
"גדלתי בבית מושלם", היא מספרת בחיוך, "בית עם אמון ואהבה אינסופיים. יש לי אחות אחת שאני מתה עליה, ואפשרו לי לעשות הכול וסמכו עליי במאה אחוז. לא הייתי ראויה לאמון הזה, אני מעריצה את ההורים שלי. כשחזרתי בתשובה, זה היה קצת כמו הורים שאומרים לילדים שלהם: אם אתה מעשן, לפחות תעשן בבית. הם לא אהבו את זה, אמרו שזה ההפך מהחינוך שלהם, אבל אני חשובה להם. את הפלטה הראשונה שלי קניתי עם אבא שלי. הוא בא איתי ועזר לי להבין איך לכוון את השעון־שבת. מבחינתו זה סרט, אבל הוא עשה את זה בשבילי". היום תמצאו את הוריה בהפגנות בקפלן, ואותה מרצה על ארץ ישראל השלמה. אך זה מעולם לא הפריע לאהבה ולהערצה הגדולה שיש ביניהם.
בצבא היא שירתה כקצינה בדרגת סרן באגף כוח אדם. כשנה לפני הגירוש מגוש קטיף הגיעה לבסיס שבו הכירה מתנחל מעצמונה.
"עברתי את כל השנה שלפני ואת הגירוש עצמו דרך העיניים שלו.
הייתי בבסיס סגור, בלי פלאפונים, לא הייתי מחוברת לחדשות, ודרך העיניים שלו ראיתי את הדברים, את השאלות הקיומיות, את אהבת הארץ דרך התיישבות וחקלאות וכוחה של התורה. פתאום שאלתי את עצמי איפה הטיקט הציוני שגדלתי עליו. החוזה הופר, ועלו בי המון שאלות שקשורות לזהות וציונות. הסתכלתי על המתנחלים מגוש קטיף וחשבתי מה בחיים שלי משמעותי עד כדי כך שאבכה בשבילו, שאהיה מוכנה להילחם ככה בשבילו. חשבתי על סבא וסבתא שלי שבתנאים לא תנאים חיו פה בקיבוץ, סבתא שלי נסעה ללדת על כף של טרקטור, ופתאום ראיתי את כל הערכים שגדלתי עליהם בבית – אצל הדוסים האלה".
בגיל 24 היא עזבה את הצבא אחרי שירות של כמה שנים בקבע, וחיפשה מסגרת ללמוד בה כדי "להיות דוסית כמו שצריך".
"רציתי ללמוד במסגרת של מישהו מבפנים, לא ללמוד במסגרות של חוזרות בתשובה אלא במקום של דוסיות מבית. שמעתי שלרב דרוקמן יש מדרשה, ביום חמישי השתחררתי מהצבא ובראשון כבר קניתי חצאית קומות ונסעתי לגבעת וושינגטון ליום הראשון במדרשה".
זה היה תהליך שדרש ממנה קפיצה גדולה. במדרשה היא לבשה חצאית, וכשחזרה הביתה החליפה למכנסיים. היא לא ידעה כתב רש"י, לא הכירה אף שיר של סעודה שלישית או סלנג של המגזר, אבל לאט לאט החברות במדרשה אימצו אותה ולימדו אותה כל מה שצריך לדעת. "היום אני דוברת את השפה שוטף", היא צוחקת.
אחת הבדיחות הידועות בקרב חברותיה היא שכאשר ששואלים אותה איפה היא למדה בתיכון, היא עונה: באולפנת בהר"ן. "קצת אחרי המדרשה הייתי בחנות ומישהי שאלה אותי אם אני מדריכה בבהר"ן, עשיתי היטמעות מושלמת במגזר וזה היה נראה הגיוני. עם הזמן ידעתי לספר מי למדה איתי בשכבה והבדיחה הזאת נהייתה מפלצת, אנשים בטוחים שלמדתי בבהר"ן. הייתי אומרת שאני בוגרת רטרואקטיבית. הסתובבתי בזהות הבדויה הזאת שנים".
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ה,
קרדיט: טל ביסמוט
צילום: אריק סולטן
איפור: ענבר רוט
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
