הממלכה של עידה

את עידה זכריה־בכר אני פוגשת ב'בית של עידה' בצור יגאל – חנות מרהיבה וצבעונית, שמלאה בפריטי אספנות מיוחדים, עבודות יד של אומניות, וגם ריהוט, גופי תאורה וטקסטיל. זו לא עוד חנות לעיצוב הבית. זו ממלכה שכשנכנסים אליה מרגישים כמו בעולם אוטופי ונאיבי שלא רוצים לעזוב.

ומה קורה כששתי נשים נפגשות בשעת בוקר על כוס קפה? ככל הנראה הן לא יפסיקו לפטפט. למרות ששתינו מעולמות שונים, לא הפסקנו לדבר על החיים, על המלחמה, על הילדים, על אימהות, ומה לא.

עידה היא אם לשניים, תושבת צור יגאל, מעצבת פנים וסטייליסטית להלבשת הבית שרואה בעיצוב "דרך חיים", והייתה מהראשונות שהביאו ארצה שפה עיצובית ייחודית. מעבר לכך היא אישה חמה עם לב רחב ומאור פנים ששבתה את ליבי. אני שמה לב שהיא לא משתמשת במילה "לקוחות" – עבורה הם פשוט אנשים שהיא שמחה לפגוש. "אני אישה שאוהבת אנשים", היא מעידה על עצמה, ונראה שהאהבה הזו הדדית, עם לא פחות מ־140,000 עוקבות באינסטגרם ובפייסבוק.

מאיפה הגיע השם עידה?

"נולדתי בשם עידית, ועידה הוא השם שבו מכנות אותי חברותיי הקרובות. כשחיפשתי שם לבלוג שיצרתי, עידה היה נראה לי שם וינטג' שהולם יותר את העיסוק שלי".

האהבה לעיצוב הייתה קיימת אצלה מאז ומעולם. "תמיד הייתי הילדה הזו בבית הספר שחברה בוועדת קישוט. זה היה הקטע שלי, ליצור ולעשות, והייתי בכל חוגי מלאכת היד שיש".

מעצבת את דרכה

בצבא היא שירתה כקצינת קישור בגדוד שבו שירתו גם אביה ואחיה. "אבא שלי היה אדם ארץ־ישראלי שורשי ועבד בתפקיד בכיר במשרד הביטחון, והוא זה ששיגע אותי לצאת לקצונה", היא מספרת, "אבל מיד אחרי הצבא נסעתי לגור בלונדון ועבדתי שם באל על. בלונדון גיליתי את עצמי במוזיאונים, בגלריות ובחוגי יצירה, והתוודעתי לתרבות ולאומנות שלא הכרתי. נמשכתי לאסתטיקה ויכולתי לתת דרור לאיך שאהבתי להתלבש, כי בלונדון לגיטימי להסתובב עם כובעים מיוחדים וכפפות".

כשחזרה ארצה היא למדה בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב ואחר כך נרשמה ללימודי עיצוב פנים במכללה למנהל. "תוך כדי הלימודים כבר עיצבתי לאנשים בתים ומשרדים", היא נזכרת. "היה לי עסק פרטי משלי בגיל יחסית צעיר, הייתי מסתובבת בחנויות ובבוטיקים ומלקטת. בכל מקום שהגעתי הייתי מחליפה בדים ורגליים של ספות ומשדרגת אותם באופן שישקף את הטעם שלי. קראתי לעצמי 'עידית – עיצובים בצבעים'".

אחרי הלימודים התקבלה לתפקיד מעצבת טקסטיל וריהוט חדרי ילדים ברשת שילב. "רכשתי שם המון ידע וכלים בכללי עיצוב, טקסטיל והתאמות צבעים", היא אומרת. "כל חצי שנה הוצאנו קטלוג. אחרי חמש שנים, כשהודעתי שאני עוזבת, הם לא האמינו שאני יוצאת אל הלא נודע".

עידה חישבה מסלול מחדש והלכה לקואצ'רית שייעצה לה, טרום עידן הרשתות החברתיות, לפתוח בלוג. "הייתי מאוד סקפטית ולא חשבתי שמישהו יקרא את הבלוג, אבל שמעתי בקולה. היה אז האתר 'תפוז' – פלטפורמה לבלוגים אישיים, ופתחתי בלוג עצמאי שתוך שתי דקות הפך ויראלי כמו אש בשדה קוצים. הוא היה מהבלוגים הראשונים בארץ לעיצוב. נתתי בבלוג אינפורמציות, שיתפתי את הקהל, לא הסתרתי מידע".

היא מעידה על עצמה כאדם רחב לב עם "נתינה מוגזמת". "אמרתי: יאללה, אני משתפת! והרבה אנשים אהבו והזדהו, כי לא העליתי בתים של עשירים, אלא משהו בהישג יד, נגיש, חף מיומרנות ומהתחכמות. בבלוג אמרתי לאנשים לא לזרוק, אלא לשדרג ולהשמיש. סיפרתי גם על האנשים שגרים בבתים, והקוראים התחברו לסיפור האנושי".

אתר 'מאקו' זיהה את הפוטנציאל, ושם את הבלוג שלה בעמוד הבית שלו למשך שנתיים, ובמקביל היא אף זכתה לפינה קבועה ברדיו 103FM. אך המפץ הגדול בעסק התרחש לאחר פרסום כתבה בעיתון. "עשו עליי כתבה במוסף 'סגנון' בעיתון מעריב. בדיוק אחותי נטע חזרה מחו"ל ובאה אליי לשבוע. יום למחרת פרסום הכתבה קמנו והטלפון לא הפסיק לצלצל, הגיעו אליי עשרות ומאות פניות. אמרתי לאחותי: בואי תעזרי לאחותך הגדולה, והיא הצטרפה אליי. עיצבנו בכל מקום בארץ, בכל חור, בכל פינה. אחי דדי הבין את הפוטנציאל ואמר: בואו נגדיל את העסק. לקחנו מעצבות פנים והעברנו להן קורס, עם דגש על הגישה שלנו לאנשים. למעשה שכפלנו את 'הבית של עידה' והעסקנו 12 מעצבות שהסתובבו בכל חלקי הארץ.

"היום אחי הוא המנכ"ל ואחראי לוגיסטיקה, וגיסתי לימור בתפקיד ניהולי. אבל שלא תטעי", היא אומרת בחיוך, "גם אחי הוא עם טעם, יש לו חוש אסתטי מפותח, ובית וגינה שהם חלום".

יש כלל שאומר: לא עושים עסקים עם משפחה. איך אצלכם זה עובד?

"זה לא סתם שאנחנו עסק משפחתי. אני פוגשת כמעט כל יום את אחי, אחותי וגיסתי, והקשר מצוין. אנחנו יודעים להתווכח, אבל יודעים גם לפתור את המחלוקות. אף פעם לא שומרים טינה, ואחרי דקה כבר שותים קפה יחד". מה עמד מאחורי הרעיון לפתוח את החנות 'הבית של עידה'?

"אחרי שהייתי מסתובבת בחנויות, בבוטיקים ובשווקים כדי ללקט, רציתי מקום אחד שמכיל הכול ומאפשר באותו מרחב לעשות התאמות. רציתי מקום שמשקף את הטעם שלי וקולע בול למה שאני מחפשת. המראה הוא של בית, ויש כאן תחושה ביתית. אנשים נכנסים ואומרים: 'אנחנו נשארים פה', 'וואלה, פה אני גר'. אני אוהבת לשמוע אותם ומבחינתי עשיתי את שלי. זה לא אולם תצוגה, זו לא חנות, זה בית".

להרגיש בבית

השנים הפכו אותה לקוסמת ואומנית שמבינה לעומק מה נותן אנשים תחושה של בית. "בית זה כל אותם דברים שנותנים תחושה נעימה של מקום קרוב ומוכר. בית זה לא רק כורסה, ספה, סלון, חדרים, אלא אותם פריטים משלימים שנותנים תחושה חמימה". את התובנה הזו היא גיבשה לתפיסה עיצובית שלמה. "פריטים שאני מלקטת בדרכים ובשווקים מספרים סיפור ומוסיפים רבדים ועומק נוסף לעיצוב. בית צריך להיות עם נגיעה אישית, ולבטא את הטעם של הדיירים שלו".

מה יוצר את הקסם ב'בית של עידה', שגורם לרבים כל כך להתחבר אליו?

"למדתי איך ליצור הרמוניה. אפשר לומר שהפכתי את המתודיקה של העיצוב לנוסחאות מתמטיות. הרעיון הוא ליצור מראה חם שמתכתב עם הטעם האישי. לשאול את מי שמולי מה הוא אוהב, ולתרגם את זה לשפה הרמונית. כדי שלא הכול ייראה אותו דבר, צריך מינונים וחיבורים שיוצרים את האחר, החדש.

"יש עיקרון שמלווה אותי", היא מסבירה, "השלם גדול מסך חלקיו. קחי את סכום הכסף שיש לך ותחלקי אותו בין ספה בסכום לא גבוה, שטיח, צבע על הקיר, אביזרי נוי. תכניסי את הנשמה שלך, את מי שאת לתוך הבית. בנוסף, להסתכל על הנוסטלגיה ולא לזרוק את השידה של הסבתא. אפשר לקחת תמונה מדורי דורות ועליה להלביש עיצוב שלם, שכל הצבעוניות של הבית נגזרת מתוך התמונה".

היא ממחישה זאת מהבית שעיצבה לעצמה: "העיצוב של הבית הקודם שלי נולד סביב בקבוק ויסקי וכוסות שסבתא שלי קיבלה לאירוסין שלה בבולגריה. בכלל, כל הטעם שלי הגיע מסבתא שלי, אינגה דוידוב", היא מתרפקת על דמות אהובה שהייתה משמעותית עבורה מאוד. "הייתי מתקשרת אליה פעמיים ביום, עד היום אני זוכרת את הטלפון שלה בעל פה. היא האישה הכי מטופחת שהכרתי. היא הייתה גרה ברמלה עם הקהילה הבולגרית, והייתה לוקחת אותי לשוק רמלה־לוד. סבתא שלי לימדה אותי להוציא דברים מהג'אנק ולהפוך לאוצרות. סבא שלי היה רופא שיניים, וליד המרפאה שלו הייתה חנות סדקית, שם היינו קונות כפתורים, סרטים ומלמלות, ונותנות לפריטים את השיק האישי שלה. הארון שלה היה מתוקתק. כל חמש כותנות היו קשורות בסרט סאטן שרקומים עליו ברקמת איקס ראשי התיבות של השם שלה, ID".

גם הבית שלי, אני מספרת לעידה, מעוטר בחפצי נוי שקיבלתי וירשתי מהסבתות שלי: אוספים של קומקומים מאוירים וצלחות פרחוניות מנכיחים לי מדי יום את שתי סבתותיי האהובות, זיכרונן לברכה. אבל יחד עם זאת, אני משתפת אותה גם בתחושת התסכול שמלווה אותי לעיתים כאמא.

לפעמים אני שואלת את עצמי, למה להשקיע בבית שגם ככה רוב הזמן מבולגן בגלל הילדים? העיסוק בעיצוב לא יוצר תסכול?

"זה תמיד יהיה מאבק. בעלי שואל אותי, את בטוחה שאת רוצה 12 כריות על הספה? יש לנו שולחן מעץ אלון והוא כבר חרוץ לגמרי, אבל אני קוראת לזה סימני חיים ומציעה לא להתרגש. הבית שלי יפה, אבל יש בו שריטות וקרעים, ואני שומרת על ההרמוניה בתוך הפגמים של החיים. אין יום שאין אצלי ערמות של ילדים, חרבו דרבו. בעלי מאוד אוהב שהבית עמוס באנשים ובחברים של הילדים, אז הבית הרמוני, יפה, מהמם – אבל הוא עם שריטות.

"הכי חשוב", מדגישה עידה, "שלכל דבר יהיה מקום ייעודי, ואז קל לשלוט בבלגן. לשמיכות פינוק בסלון יש סלסילה, למשחקים יש מקום. איכשהו בסוף היום הכול מסתדר, למרות שזה לגמרי בית שחיים בו. ואני גם יודעת להיעזר – לאחרונה הבאתי מסדרת ארונות מקצועית, ואני לא מחכה שבעלי יעשה דברים בבית אלא מביאה הנדימן. אני גם לא מפספסת פעם בחמישה חודשים ניקוי ספות! חובה".

בכל מקום אנחנו רואים "בית מהקטלוגים", אבל בסוף אנחנו גרים בבית שחיים בו, והוא אף פעם לא נראה כמו בתמונות.

"הרשתות החברתיות שרפו לנו את השכל, וההשוואה בלתי נמנעת. גם אני מסתכלת בפינטרסט ולפעמים לא שלמה עם מה שיש לי. אבל מה שקורה בעולם דווקא גורם לי להסתכל פנימה, לאהוב ולהוקיר את כל מה שיש לי, ולהגיד תודה על מי שאני".

אנחנו מדברות עוד על פנים וחוץ, ועל התחפשות מול ביטוי עצמי בהקשר של חג הפורים הקרב ובא. "הבית יכול לעטות תחפושת כי יש טרנדים ומגמות, וזה בסדר", אומרת עידה, "אבל בתוך התחפושת צריך למצוא את הקול הפנימי ולהביא לידי ביטוי את הטעם האישי. אני תמיד אומרת לנשים שמגיעות לפה להתחבר למה שמבטא אותן".