הלו"ז שלה כמו מתפקע מהרצאות, כנסים, פעילות ציבורית ומפגשים אנושיים – אין לה רגע דל. עם ישראל מבקש לגעת באישה הזו, אֵם שַכולה שֶכולה חיים, אם שבמקום לכעוס בחרה לפייס, שבמקום להאשים בחרה להודות. נדמה שזהו סוד הקסם שלה – חיוך, תקווה ובהירות הדרך.
כמו לכל ריאיון, גם הפעם אני מגיעה עם רשימת נושאים ושאלות, אבל במפגש איתה הם נראים לי פתאום כדקדוקי עניות מול הגודל שהיא מביאה, של תפיסת חיים עמוקה, מלאת משמעות ורוחנית. לא תמיד אנחנו דוברות את אותה שפה, אבל הרעיונות זהים. "לא גדלתי בעולם הדתי ואני לא משתמשת במושגים כמו א־לוהים, אבל שתינו מתכוונות לאותו הדבר", אומרת איריס. "יש עולם שלם, עולם הרוח – הוא נסתר מעיניי אבל נגלה ללב".
אני תוהה מה נוכל לחדש בריאיון הזה, אחרי אינספור ראיונות, כתבות והרצאות שהיא מעבירה מצפון לדרום, כולל הופעה אחת מרגשת במיוחד בכנס פנימה האחרון. אבל איריס מתחדשת כל הזמן. מדי יום היא פוגשת אנשים שונים משלל גוני הקשת הישראלית, ומכל מפגש כזה צומח סיפור חדש ותובנה עמוקה לצידו. כמו פרח נדיר, צריך לפגוש אותה בהבלחות של פרקי זמן. כמו נצר עדין שמצמיח משהו חדש, היא זורעת תקווה ונחמה בלבבות.
העולם שמעבר
איריס, מה שלומך?
"אני בסדר, עסוקה מאוד. המון דברים קורים, ואנחנו אחת המשפחות שזוכות להרבה יחס בתוך הסיפור של עם ישראל. כבר שנה וארבעה חודשים, מאז שיותם נהרג, אני כל הזמן בעשייה ובפעילות שיכולה לעשות טוב".
איך נראה היום שלך?
"היום בבוקר, לדוגמה, הייתה אמורה להיות לי הרצאה בחיל האוויר. היא התבטלה בגלל עניין מבצעי – אז מיד נכנסה לתוך המשבצת פגישה חדשה. יש מישהי שמתגוררת בלונדון ומתחילת המלחמה אחראית לשלוח גלויות למשפחות חטופים, למשפחות שכולות ולפצועים. כתבתי לה בעבר תודה רבה על עבודתה המהממת, והיום ישבנו יחד בבית קפה. אחר כך הייתה לי פגישה בזום עם מישהו שסיפר לי את הסיפור האישי שלו, ובערב אהיה בכיכר החטופים. אני חווה המון מפגשים אנושיים, מטיילת בכל הארץ, וכל יום שונה מקודמו. לא משעמם. אין כמעט רגע שאני שואלת מה אני עושה עכשיו. אם אין משהו, אני מיד מייצרת אותו".
העשייה היא דרך להתמודד עם האובדן?
"תמיד הייתי אדם מאוד אקטיבי עם יומנים מלאים, וזה לא השתנה. החיים ממשיכים עם המון עוצמה ועשייה. אני לא קמה בבוקר כדי למלא את הריק – הכול מגיע אליי, ומה שבא אני מקבלת באהבה ובברכה. אני עובדת מהבוקר עד הלילה, והמצפן שלי הוא האם זה מקדם את עם ישראל ויכול לעשות טוב לאחרים".
לפני השבעה באוקטובר היא עבדה כאחות פליאטיבית המלווה חולים סופניים יחד עם רופא פסיכיאטר והייתה מומחית בתחומה. דווקא כשחשבה להתפתח ולהגיע ליותר אנשים בתחום ההתמחות שלה, העולם של כולנו רעד, ושלה בפרט.
מה השתנה בך מהשבעה באוקטובר ועד היום?
"בדיוק אתמול הגעתי להרצאה בארגון NCSY ישראל, תנועת נוער לעולים דוברי אנגלית. אמרתי להם שאני מרגישה שגם אני עשיתי עלייה. אומנם נולדתי כאן וחייתי פה תמיד, אבל מצאתי את עצמי מדברת על משהו שלא דיברתי עליו לפני כן. עלייה היא שינוי מאוד מהותי, וכמו עולה חדש שהגיע לארץ, גם אני יצאתי מתוך המקום הפנימי שלי לדבר חדש. הייתי במקום שלא הכיר את עם ישראל, לא הכרתי את היהדות שלי, ופתאום פגשתי אנשים ודברים חדשים".
את מרגישה שזו גם עלייה במובן של נסיקה? למשהו גבוה יותר?
"כן. התפתחתי ונפתחתי לצורת חשיבה והתבוננות חדשה פנימה, ופגשתי בתוכי מדרגה רוחנית גבוהה יותר".
השיח הרוחני נוכח אצלה תמיד. כשאני שואלת על ההתמודדות עם האובדן של יותם, היא אומרת בפשטות: "בתודעה שלי יותם איתי. המילה אובדן מנכיחה את החוסר, ואני עובדת על למלא את החלל, לא להדגיש את האין. אני גם לא מדברת עליו בלשון עבר: הבן שלי עם חוש הומור, לדוגמה. יש לו קבר בקיבוץ גבולות, ויש רגעים קשים, כי אני לא אראה אותו יותר. מבחינתי הוא כאילו אומר לי: אמא, אני יוצא לשליחות ארוכה, לא נתראה כמה שנים, אבל תדעי שאני בסדר".
בעולם הדתי נהוג לדבר על אלו שנפטרו במושגים של שליחות בעולם הבא, ואני תוהה בפני איריס מהיכן היא שואבת את הרעיונות האלו. "כבר בהתחלה אמרו לי שאני מדברת כמו הרבי מליובאוויטש ורבנים אחרים, אבל אני לא מכירה את המינוחים האלה מהספרים. אני חולמת על יותם, והוא פה איתי ברמה של התודעה. הוא איתי בכל רגע. אני בתקשורת איתו בלי לראות אותו, וברור לי שהוא שומע אותי. הנשמה שלו ממשיכה לפעול בעולם אחר".
נדמה שכל העבודה שלה כמי שליוותה חולים מהעולם הזה אל העולם שמעבר כמו הכינה אותה למסע שהיא עוברת בשנה האחרונה, מסע ששותפות לו משפחות רבות, עם שלם.
"אנחנו מדברים הרבה על העולם הגבוה שמעבר לעולם הזה", אומרת איריס, "בעלי רביב חווה בעבר אירוע של מוות קליני, חוויית סף מוות. בשנה האחרונה לחייו של יותם הוא התחיל לדבר איתו על המוות. יותם היה מתמודד נפש ולפעמים אמר שהוא רוצה למות, אבל מפחד. רביב אמר לו: 'אם המוות זו החוויה שאני חוויתי, אז אין מה לפחד. המוות הוא אור גדול, חום ואהבה אינסופיים'".
ידעתי שיותם בסדר
היא נולדה וגדלה בחיפה. בעלה הוא בן קיבוץ גבולות בנגב המערבי, ולאחר שנישאו הקימו שם את ביתם. שלושת ילדיה, תובל, יותם ונויה, נולדו בקיבוץ. כשיותם בגר הוא עבר להתגורר בשכונת הצעירים בכפר עזה, וממנה היה יוצא לחזרות ולהופעות עם הלהקה שלו כמתופף, ומשם נחטף.
מאז שמחת תורה לא חזרה איריס הביתה, וכיום היא מתגוררת במבשרת ציון הסמוכה לירושלים. "אני כרגע בתחושת נדודים, אני לא יודעת איפה אני רוצה לחיות. הטלטלה נתנה לי אפשרות לא להחליט – אין לי כבלים ואני מחויבת רק למשפחה שלי, לדיבורים טובים ולהיות בטוב. אני עסוקה בלהתחבר למקום הפנימי ולהיות קשובה לעצמי.
"כבר מהשבעה באוקטובר יש לי בהירות סביב האמת הפנימית שלי", היא מוסיפה בדרכה המיוחדת. "גם ברגעים מבלבלים של חוסר ודאות ידעתי שיותם חי ושאני יכולה לסמוך עליו. דמיינתי אותו אקטיבי, מנגן, מתופף וצוחק. ידעתי שהוא מקבל תרופות, והשתמשתי בהמון כוח פנימי של דמיון".
בהמשך היא אף קיבלה אישור לתחושותיה. "בחור תאילנדי שחזר משם הצליח להעביר לנו מידע. הוא תקשר עם יותם בלי מילים, בגלל פערי השפה, אבל הבנו ממנו שיותם תמך בו. יותם היה מנגן עם הידיים על הרצפה, ואלון שמריז, שהיה איתם ונהרג מאוחר יותר עם יותם, היה שר – אז הם היו עושים קונצרטים יחד. הוא גם סיפר שיותם קיבל תרופות. הלכתי עם המידע הזה והתחזקתי".
לאחרונה, אחרי ששבו החטופות דורון שטיינברכר וקרינה ארייב, יותר משנה אחרי מותו של יותם, הן הוסיפו למשפחה מידע יותר קונקרטי. "הן סיפרו לנו שכשהמחבלים ראו שהוא מנגן על הגוף הם נתנו לו מקלות מתריס שבור והוא אלתר עם סירים ומחבתות מערכת תופים. יותם חיזק את עצמו ואת האחרים. אני ידעתי והרגשתי את מה שהחטופים שחזרו סיפרו, כי הייתי מחוברת לתודעה שלי ולקול הפנימי. הייתה לי הדרכה עליונה ונתנו לי לדעת שיש מישהו ששומר מלמעלה. הייתי קשובה לזה.
"אני מודעת לכך שיש בי משהו רוחני גבוה שאי אפשר להסביר במילים", היא מודה בכנות. "הייתי רגועה לגבי יותם. תובל, הבן שלי, חשב שאני באקסטזה. ישנתי מצוין בלילה והוא שאל אם לא אכפת לי מיותם. אבל אני ידעתי שהוא בסדר, וידעתי להתמודד עם זה בלי להשתגע. זו תודעה שהגיעה מאיפשהו", היא אומרת, ובקולה נשמעת האמונה שהכול מושגח בעולם, לכל דבר יש תכלית, ושום דבר לא קורה לחינם.
"לשבעה שלנו הגיעו אלפי דתיים. לא הבנו מה קורה", היא מספרת בחיוך, "איך למשפחה החילונית מהקיבוץ מגיעים כל כך הרבה דתיים? כששאלתי מה הקטע, ענו לי: אנחנו יושבים בבתים שלנו ארבעים שנה, לומדים מספרים, אבל את אומרת הכול בלי שפתחת ספר. אנחנו לא חושדים בך שלמדת תניא, אבל את היהודייה האולטימטיבית – יש בך הכול, אבל לא למדת משום ספר".
נראה שהתודעה שעליה מדברת איריס היא שאפשרה לה לנהוג באצילות יוצאת דופן כאשר הקליטה הודעה לחיילים שהרגו בשוגג את בנה. "רציתי להגיד לכם שאני אוהבת אתכם ומחבקת אתכם מרחוק. ואני יודעת שכל מה שקרה בכלל לא באשמתכם", אמרה בקול מפייס ובוטח. נציג מגדוד 17, הכוח שביצע את הירי, הגיע להודות לאיריס בשם החיילים המעורבים, וסיפר לה שלפני ההודעה הם היו מושבתים. ההודעה של איריס הזרימה להם כוח לקום. "כבר מהרגע שיותם נחטף ידעתי שאני לא רוצה ללכת להפגנות ולא להיכנס להאשמות, כי זה לא נכון לי וגם לא נכון ליותם".
המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ה,
קרדיט: עדי בן ישי
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
