"מי שמכיר את שלומי רגיל להיכנס ולראות ירוק. היום, כשנכנסים, רואים את כל יער חניתה שרוף, וזה שובר לב. אני מניחה שהשיקום ייקח זמן", אומרת עינב נויברג, תושבת שלומי שחזרה לביתה בחודש מרץ האחרון. בשקט בשקט, כשתשומת הלב הלאומית עדיין ממוקדת בחזית הדרומית, תושבי הצפון הגולים החלו לשוב אל ביתם בחבל הארץ הפורח והפצוע, שעמד עזוב במשך שנה וחצי כמעט.
נזקי המלחמה נתנו את אותותיהם בשלומי, כמו בשאר יישובי גבול הצפון, ועינב מספרת שאט אט היישוב חוזר לחיים. "בתקופה שהיינו מפונים היינו מגיעים לשעתיים־שלוש לקחת דברים וברחנו בחזרה. המקום היה נטוש, לא הייתה תנועה, גינות פרטיות צמחו פרא. היום זה אחרת, את רואה אנשים ושומעת ילדים".
יותר מפגיעות הטילים, התושבים סובלים מנזקי העזובה. "לאנשים יש בבית חולדות ועכברים", משתפת עינב, "יש כאלה שהגיעו הביתה ופתחו את הברז אחרי שנה וחצי, וכל הפלסטיק היה יבש והתנפץ". חודש לפני שחזרו הם כבר התחילו בניקיון ביתם, ושכרו איש מקצוע שסייד את הבית מחדש.
נויברג (43), נשואה ואם לשלושה, היא אשת QA. כשפרצו מאורעות שמחת תורה בעלה גויס לכיתת הכוננות בשלומי, והיא עזבה עם ילדיהם למרכז, מבלי לחכות להודעת הפינוי הרשמית. לאחר מכן הצטרפה למפונים במלון אסטוריה בטבריה, שעליו היא מדברת בחום. "לא יכולתי לבקש להתפנות עם אנשים טובים יותר או בעלים טובים יותר למלון".
את הימים הראשונים במלון היא מתארת כהלם קולקטיבי. "היית יורדת ללובי ורואה איך כולם בתוך הטלגרם, כל אחד עם המחשבות שלו. היה צריך למצוא מה עושים עם הילדים – רציתי לראות חדשות בטלוויזיה, אבל הייתה רק אחת, וגם הילדים היו צריכים לקבל את הזמן שלהם. לאט לאט למדנו לחיות".
הם קיבלו שני חדרים: בחדר אחד גרה בתה הגדולה, שהייתה כמעט בת 17, ובחדר השני דרו היא ושני הילדים הקטנים. בעלה מגויס ברצף מהשבעה באוקטובר ועד לכתיבת שורות אלו. "הוא לא גר איתנו במלון, רק מדי פעם היה קופץ לביקור. טיפלתי בשלושת הילדים לבדי בכל התקופה".
תושבי הצפון לא ציפו שהמצב יימשך כל כך הרבה זמן. "חשבנו שנחזור אחרי חודשיים־שלושה, ונוכל להגיד לילדים שהייתה חוויה בטבריה", היא נזכרת. גם התחדשות המסגרות לילדים ארכה זמן. בתה הצעירה הייתה בגיל גן, והגן פעל בתחילה כשעתיים ביום, ועם הזמן הרחיב את פעילותו. בנה האמצעי השתלב ב'כפר נהר הירדן' – כפר נופש לילדים עם מגבלות, שהוקצו בו מבנים לילדי המפונים. הקושי המשמעותי היה בשילוב בתה הגדולה, שהייתה אז בכיתה י"א. "ניסינו בתי ספר בטבריה אבל לא היה חיבור", היא משתפת. בית הספר שבו למדה לפני כן פונה לעכו, ולאחר מאבק התקבל אישור שהבת תלמד מרחוק, ותיסע לבית הספר שלה פעם בשבוע.
אתגר נוסף בחיים במלון היה השילוב בין החיים המשפחתיים ליחד הקהילתי. "אני אדם פרטי, והיו בהתחלה אתגרים עם החיים המשותפים. את לומדת לחיות עם זה שבזמן שאת יורדת לאכול ארוחת בוקר הילדה הקטנה שלך חייבת לעבור שולחן שולחן ולהגיד לכולם בוקר טוב, ורק אז היא מתיישבת לאכול", היא מחייכת. "בהתחלה כולם היו נורא נחמדים עם הילדים, ואף אחד לא צעק. בשלב מסוים נפלטה הצעקה הראשונה, עם כמה שכולנו מנסים תמיד להכיל את הילדים".
לצד הקשיים, המעבר למלון חיזק אצלה את הקשר עם הקהילה. "אנחנו גרים בשלומי מ־2012. הגענו מכפר סבא והייתה לנו קבוצת חברים, שכנים שלנו, אבל לא הכרנו המון אנשים משלומי עד הפינוי", היא אומרת. "מאלו שהתפנו איתנו למלון, לא הכרתי כמעט אף אחד, אבל מהרגע הראשון הייתה תחושה של קהילתיות, חיבוק ורצון לעזור לכולם. האנשים היו מדהימים ובעל המלון נתן לנו תחושה של בית. הרגשנו ש'נפלנו' טוב".
היא זוכרת במיוחד את העזרה ההדדית כששהתה עם בנה באשפוז בבית החולים פוריה מספר ימים. "כל הזמן היו טלפונים: מה אתם צריכים? איך אפשר לעזור? בעלי נשאר במלון עם הקטנה וקיבל הצעות רבות לסיוע, כולל עזרה עם הכביסות".
היא מציינת לטובה גם את שולה אוזן, תושבת קריית שמונה, שארגנה פעילויות חברתיות וקהילתיות לכלל המפונים במלון. "היום אני מכירה הרבה יותר אנשים. הכי לקחתי מהחוויה את התחושה שאני לא לבד", אומרת עינב. "נוצרו קשרים וחברויות והייתה שם תמיכה אמיתית. גילינו שיש אנשים טובים באמצע הדרך".
לאחר עשרה חודשים, באוגוסט, המשפחה עברה להתגורר בכפר ורדים. "בעלי הדירה בכפר ורדים היו מקסימים וחיפשו במיוחד להשכיר למפונים ולסייע כמה שיותר", היא מספרת בהתרגשות. "הלוואי שאוכל להעביר את זה הלאה בהמשך הדרך".
הביטחון לפני הכול
ובחזרה להווה. לאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם לבנון, הודיעה הממשלה על חזרת תושבי הצפון המפונים לביתם, תוך הפסקה הדרגתית של מימון השהות במלונות, ומתן מענק שיבה לחוזרים הביתה במהלך חודש מרץ.
איך התחושה לחזור הביתה?
"מורכב לחזור באמצע שנת הלימודים. הילדים נשארו במסגרות בכפר ורדים, ואנחנו מסיעים אותם יום יום הלוך וחזור".
האיום הביטחוני הוא עדיין המכשול המשמעותי ביותר. "אומנם היום המדינה עם האצבע על ההדק ויש תגובה לירי מלבנון, אבל אני לא יודעת מה יקרה בטווח הארוך, אם לא יחזרו למדיניות ההכלה", מסבירה עינב, והחשש נשמע בקולה. "אני לא רוצה לחזור לימים שבהם היו יורים עלינו עשרות טילים והייתה תגובה רפה. היו אומרים: בסדר, יש טפטופים, הנה ירו עליכם נ"ט ואנחנו הורדנו עמוד בלבנון".
היא משתפת כי במהלך התקופה היא התלבטה בשאלת החזרה הביתה. "רציתי לחכות שהכול ייגמר ואז להחליט אם לחזור". בסופו של דבר, האהבה למקום הכריעה. "אני מאוד אוהבת את שלומי, אוהבת את היישוב ואוהבת לגור בו, גם גילינו סביבנו אנשים מדהימים. שלומי זה הבית שלי, במדינה שלי. אמרתי לבעלי שאם אני עוזבת את הבית שלי, הם ניצחו".
המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ה,
קרדיט: שרה גבאי
צילום אומנותי-מיכל קלירס
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
