היא אם לשניים וסבתא לנכדים, ולפני ארבע שנים, עם פרישתה מהאוניברסיטה, הקימה חברת סטארט־אפ בשם 'נוירומגן פארמה', המבוססת על מחקריה האקדמיים שנמשכו מעל 25 שנה.
בשנותיה באקדמיה עסקה במחקר בתחומי הסרטן, האיידס והמחלות הניווניות, הייתה אחראית על הכשרתם של אלפי סטודנטים בתחום הרוקחות והרפואה, וניהלה את בית הספר לרפואה מעבדתית במשך תשע שנים. בנוסף, כיהנה במשך 11 שנים כנציבת מניעת הטרדות מיניות באוניברסיטה, תפקיד תובעני אך בעל חשיבות עצומה מבחינתה. את כל הישגיה קנתה בעמל, בנחישות ובהתמדה, ומפעים לגלות כמה היא חדורה תחושת שליחות.
אני שואלת אותה מה השפיע על הבחירה שלה ללכת לתחום המדע. "אני לא יכולה להגיד שהיה משהו מסוים שדחף אותי לכיוון הזה", היא משיבה, "אבל אני זוכרת שתמיד כילדה עניין אותי גוף האדם, הטבע. הייתה לי מין נטייה טבעית ללכת לכיוון המדעי ולעשות מחקרים. אני רואה את זה לדוגמה גם אצל אחד הנכדים שלי, אורי, שאוהב לחקור ולגלות דברים. זה מגיע מבפנים".
כשהיית ילדה, דמיינת שתגיעי למקום שבו את נמצאת היום?
"כשהייתי ילדה רציתי להיות מורה. זה היה החלום שלי. בבית ספר היסודי ובתחילת התיכון ידעתי שאני רוצה ללמד ילדים ושיש לי יכולת להעביר להם מידע. כבר בגיל עשר, כששיחקנו בגן השעשועים, הייתי אוספת סביבי את הילדים הצעירים ממני ומנסה ללמד אותם. אבל דווקא המחנך שלי בתיכון, דרור כרם ז"ל, אמר לי לא ללמוד בסמינר למורים, אלא ללכת לאוניברסיטה וללמוד מה שמעניין אותי. הוא האמין בי מאוד ועזר לי להאמין בעצמי".
מהמעברה למעבדה
לא בקלות הגיעה פריאל עד למעמד של פרופסורית מן המניין. היא נולדה וגדלה בבאר שבע להוריה, משה ושרה בן־סימון, עולים ממצרים שנשלחו לגור במעברה. שנים רבות נאבקו כדי להביא פת לחם ולכלכל את המשפחה. "כשהוריי הגיעו לארץ, שנה לאחר קום המדינה, העבירו אותם ישר לשכונת אוהלים בבאר שבע", היא משחזרת. "תארי לך, שני אנשים שבאו מחיים נוחים במצרים ופתאום מוצאים את עצמם גרים באוהל, בלי כלום. לא היו להם חיים קלים".
עם זאת, היא מציינת שיש להוריה "סיפור חיים יפה מאוד". "הם לא הכירו במצרים, אבל שניהם היו שייכים שם לזרמים ציוניים מחתרתיים. כשהוקמה המדינה, כל אחד מהם החליט לעלות לארץ, אבא שלי מקהיר ואמי מאלכסנדריה. הם באו ממשפחות מאוד מבוססות ואמידות. ממצרים הגיעו תחילה לאיטליה, כיוון שלא היה אפשר להגיע ישירות לישראל, תוך שהם עוזבים מאחור את כל רכושם. שם, באיטליה, הם הכירו והתאהבו, ומשם הגיעו יחד לארץ".
על אף הקשיים, האווירה בבית הוריה הייתה חיובית וחמה. "ההורים שלי הם אנשים נפלאים, צנועים והגונים, מודל לזוגיות בשבילי. הם היו ציונים אמיתיים. לא שמעתי מהם אף פעם תלונה על המדינה, אפילו כשהיה להם מאוד קשה", היא מדגישה.
סיפור ששמעה בילדותה מהשנים שבהן גרו הוריה במעברה התרחש בחורף שנת 1950. באותה שנה קרה אירוע מטאורולוגי חריג, ושלג ירד בבאר שבע. "כשאבא חזר מהעבודה הוא לא מצא את האוהל, כי הכול התכסה בלבן והיה נראה אותו דבר. אז הוא שרק לאמא את השריקה הייחודית שלהם והיא יצאה אליו מהאוהל. זה היה דור מיוחד, עם חלוציות ורצון לתרום למדינה ולבנות אותה.
"אני חושבת שהיום הצעירים קצת שוכחים את זה", היא מוסיפה ומיד מסייגת: "המלחמה האחרונה הוכיחה לנו איזו איכות יש לנו בנוער, במיוחד בציונות הדתית. אני גאה בזה מאוד".
שנות ילדותה עברו עליה בנעימים, בשכונה של ותיקי העיר שבה גרו בעיקר משפחות פשוטות ולא אמידות. "אבי היה פועל ואמי עקרת בית, ואני הבכורה מתוך ארבע בנות. למרות הקשיים הכלכליים, הייתה לי ילדות מאוד טובה ומאושרת. היינו חופשיים לצאת לבד לגנים ציבוריים ולשחק בלי ליווי צמוד של הורים. היום זה נשמע מפתיע, אבל אז זה היה טבעי", היא נזכרת בגעגוע.
כבר משלב מוקדם היא זוהתה כתלמידה מצטיינת, והמחנכת שלה המליצה להעביר אותה למסגרת שתעניק לה קרקע פורייה יותר לצמוח. כך היא הגיעה לכפר הנוער בן שמן, מוסד שנטע בה לדבריה ערכים של עבודה, מוסר, אהבת הארץ והאדם. "זה מקום מדהים מבחינה חינוכית, והאווירה שם הייתה מאוד מיוחדת. עבדנו בחקלאות – אני טיפלתי באפרוחים ובתרנגולים בלול, עבדנו במטעים ובכותנה ולמדנו לבגרויות".
כשסיימה את התיכון עמדה בפני צומת דרכים, והמחנך שלה, דרור כרם ז"ל, שהיא מציינת כדמות משמעותית עבורה, עודד אותה ללכת למסלול של עתודה אקדמית. "התקבלתי ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, ובתום הלימודים התחלתי את השירות הצבאי שלי בפרקליטות הצבאית הראשית, שם שירתי כקצינה בדרגת סגן". תוך כדי השירות היא המשיכה ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב בפקולטה לרפואה.
על אף בחירתה בחיים הנטועים בתוך מסלול אקדמי תובעני, היא לא ויתרה על זוגיות ומשפחה, ומספרת בגאווה: "באותה תקופה הכרתי את בעלי משה, בן למשפחה ציונית־דתית, דור שביעי בארץ. נישאנו ועברנו לחיפה, שם עשיתי דוקטורט בטכניון, ונולד לנו בננו הבכור אלעד, שהיום הוא דוקטור להנדסת מכונות ואב לשלושה ילדים". גם בכור נכדיה, יהונתן, המשיך בדרך המשפחתית, והוא לומד הנדסה במסלול עתודה. בנה השני, אוהד, הוא עורך דין ידוע ואב לארבעה ילדים.
כשנישאה בחרה באורח חיים דתי. "הייתי מסורתית מהבית, אצל הוריי שמרנו על מסורת של חגים ושבתות. לא הדלקנו אש בשבת, אבל כן פתחנו רדיו, ואם היה צורך גם נסענו. ברגע שהתחתנו החלטנו שאנחנו מקימים בית דתי עד הסוף. זו הדרך שבחרנו ללכת בה".
על משה בעלה היא מדברת בהערכה עמוקה. "במשך שנים הוא עבד עם מכורים לסמים והציל נפשות רבות בישראל. הוא עשה הרבה יותר ממני. ילדים ומבוגרים שהוא עזר להם הקימו משפחות וחיים חדשים בזכותו. בהמשך דרכו עבר לעיתונאות, וגם שם שמר על אותו קו – הוא פרסם כתבות על אנשים במצוקה וכך עזר להם, ושנים רבות סיקר בוועדות הכנסת נושאים הקשורים גם לרווחה".
המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ה,
קרדיט: שירה סגל
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
