גם אחרי שבתה רומי חזרה הביתה מהשבי, מירב לשם גונן לא עוצרת, וממשיכה לפעול למען איחוי השברים בתוך החברה הישראלית. למרות הכאבים של המגזרים השונים, היא מאמינה בכוחה של ההקשבה לשבר חומות וליצור מרחב חיים משותף
מאת: שרה גבאי
צילום: אריק סולטן
אני פוגשת את מירב לשם גונן ימים מספר לאחר חתונת בנה שחף, כשהיא עדיין מלאה בהתרגשות מהאירוע המשפחתי מלא השמחה שחוותה. "לקח לי שבוע לרדת מהענן", היא משתפת.
כמיקרוקוסמוס לעשייה שלה ולמפגשים עם עַם ישראל, גם החתונה של שחר עם תחיה, בת הציונות הדתית, הייתה מפגש בין קהילות שונות בעם – חילונים ודתיים, חרדים לצד קצינים בצה"ל. "הרצון והצורך להתחשב בעולמות השונים שחוברו לחתונה, הפכו את האירוע למלאכת מחשבת. היה לנו חשוב לכבד. הייתה כל כך הרבה שמחה. כל כך הרבה ביחד".
לשם גונן (57), אם לחמישה מהמושב חניאל שבעמק חפר, פרצה לתודעה הציבורית שלא ברצונה בימים הסוערים שלאחר השבעה באוקטובר, בעקבות חטיפת בתה רומי ממסיבת הנובה. המאבק שלה להשבתה של רומי היה עז, ובה בעת ייחודי. היא התעקשה להתמקד במשותף ולא במפריד, להיפגש פנים אל פנים עם ציבורים ומגזרים שונים ברחבי הארץ, תוך שהיא מבקשת לייצר שיח מאחד בין פלגי העם – עשייה שהיא ממשיכה בה ביתר שאת גם כיום. מדינה שלמה דמעה מהתרגשות ביחד איתה כאשר לבסוף אחזה בזרועותיה את רומי, שחזרה מן השבי אחרי 471 יום.
בתוך השבר הנורא, לקח לה זמן למצוא את המקום המדויק שבו היא יכולה להשפיע ולפעול. "אף פעם לא הייתי טיפוס של הפגנות – וזה לא מתוך ביקורת על עצם המחאה. פעולות כמו הפגנות, או חסימת הסיוע ההומניטרי למשל, הן חשובות, משמעותיות ומשפיעות – הן פשוט לא מתאימות לכל אחד, ולי הן לא התאימו. יצאתי לשטח כדי להבין את הדעות השונות, כמו למה יש אנשים שמאמינים שלא צריך לחתום על הסכם, או שצריך לפעול רק בכוח. ובעיקר רציתי שהם יכירו את רומי. רומי היא הילדה שלי, שבכלל הייתה אמורה לשמור על הכלבה של ירדן אחותה, כדי שירדן תוכל לטוס לאוסטרליה. רציתי שיבינו שמאחורי הכותרת 'חטופים' יש אנשים אמיתיים".
המאבק ההוא היה תחילתה של דרך שעודנה נסללת. "במהלך הדרך נאבקתי להחזיר את הבת שלי, אבל בשלב מסוים גם נאבקתי על הילדים שלי, שנשארו בבית ושמו לי מראה מול הפנים: 'אמא, גם אנחנו הילדים שלך וצריכים אותך'. מאוחר יותר, כשיצאתי למפגשי השיח ברחבי הארץ, הבנתי שיש כאן מאבק רחב ועמוק בהרבה. החטופים היו סמן לנקודת שפל נורא גדולה שלנו כעם, אבל זה לא נגמר בזה שהבת שלי הוחזרה או שכל החטופים הוחזרו, יש כאן עבודה מתמשכת. המאבק של כולנו הוא לשמור על הערכיות שלנו. אירועי אלימות הם לא משהו שעם ישראל יכול להסכים איתו. השימוש בכוח ובאלימות כדי להשיג מטרה ספציפית עבור אוכלוסייה ספציפית זה ההפך ממה שמצופה מאיתנו לעשות בעולם. הבנתי שזה לא נגמר וזה גם לא ייגמר. זה מאבק תמידי של האדם עם עצמו, תנועה מחושך לאור".
לראות את הכאב
שנה וחצי חלפה מאז חזרה רומי מהשבי. שנה וחצי שבה מירב ממשיכה ומתפקדת כאמא שעסוקה בשיקום של הבת שלה, ובד בבד ממשיכה ביתר שאת בעשייה למען הכלל.
כאמור, היא ממשיכה במקביל בעשייה הציבורית, העבירה עד כה יותר מ־160 הרצאות ומפגשי שיח ברחבי הארץ, והיד עוד נטויה. נוסף על כך, היא לוקחת חלק במיזמים שבונים סיפור עַם מתחדש, דרך זהות יהודית אישית ושייכות לארץ.
אנחנו מצויים בימים סוערים, מול חוק הגיוס, משפחות המילואים שקורסות תחת הנטל, השיח המפלג שחזר, האלימות והפערים הפוליטיים. אין לך לפעמים מחשבות להרים ידיים?
"כשמדברים איתי על פילוג ושיסוע, אני שואלת איפה את פוגשת את זה. הקושי הכי גדול שלנו הוא לגעת בכאב של מישהו אחר. אין לנו ידע מספק וכלים איכותיים להכיל את הכאב של האחר או להקשיב למציאויות השונות". התוצאה של היעדר כלים, לדבריה, היא השתקת הדיון הפוליטי האמיתי והשטחתו לשאלה פרסונלית אחת – בעד או נגד ראש הממשלה, "אין פה קשר לפוליטיקה או לאג'נדות".
במקום הזה, שבו הדיאלוג גווע, מתחילה העבודה הציבורית שלה. "מה שאני עושה זה להניע אנשים להקשיב, לשתף כאבים. אנחנו לא תמיד מסוגלים להכיל את זה, אבל זו תרגולת חשובה, לראות את האדם השני". היא מזהה את הכאבים והפחדים העמוקים שמצויים משני צידי המתרס הפוליטי, וסבורה שהמפתח נמצא בוויתור על הרצון לטוטאליות. "כולנו רוצים להחזיק משהו מוחלט, ואין שום דבר מוחלט בחיים שלנו. התרגול הוא לשחרר את המוחלטות, להפסיק לדבר במילים כמו 'הכול', 'תמיד' או 'אף פעם'. כל מתקפה מאיראן או מחיזבאללה רק מעצימה את הפחד וחוסר הוודאות, אז צריך לחפש את האנשים שמסוגלים רגע לנשום בתוך אי־הוודאות הזאת ולהזכיר שיש גם דרך אחרת, שאפשר גם להקשיב".
מה מרוויחים מהשיח על הפער?
"כשאנחנו יכולים לדבר עליו, מתפתחת המסוגלות להכיל את השונות. אנשים חיים באשליה שהם ימצאו את הקבוצה המושלמת לחיות איתה, אבל גם בזוגיות לא תמצאי בחיים מישהו מושלם כמוך, תמיד יגיעו האתגרים של אי־ההסכמות. לכן השאלה הגדולה היא לא איך מוחקים אותן, אלא איך אנחנו מדברים בתוכן, איך אנחנו מסכימים לעבוד ולחיות זה לצד זה דווקא מתוך אי־ההסכמה".
המילה אחדות מעוררת אצל מירב אנטגוניזם. "להיות אחד זו תובנה עמוקה, זו הבנה שכל מילה שאני מוציאה מהפה משפיעה עלייך ועלינו יחד. אבל היום המילה הזאת בעיקר מייצרת כעס. צריך לשחרר אותה רגע ולא להתאמץ עליה. העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים. במקום לנסות למסמס את הפערים, בואו נלמד לנהל את אי־ההסכמות, כדי לא לשפוך את התינוק עם המים".
בעוד יוזמות חברתיות שונות מנסות לייצר פיוס דרך חיפוש אחר ה־80% שעליהם כולם מסכימים, לשם גונן אינה שואפת לשיח שיקדם הסכמה. "אני בכלל לא שם. לי אין סבלנות לשבת ולמצוא על מה אנחנו מסכימות". היא מאמינה שההסכמות הבסיסיות כבר קיימות. "אם אנחנו פה, נקודת המוצא הציונית והרצון שהמדינה תתקיים כבר קיימים. מי שלא ציוני, לא מוכרח לגור פה".
את סוגיית החרדים היא בוחרת לשים כרגע בצד. עבורה, הציבור החרדי הוא חברה סגורה מוקפת גדרות, ומי שיכול להוריד את הגדרות האלו, מאחורי הקלעים, הם רק מובילי החברה. אולם דווקא אצל מי שנושאים בנטל, היא מזהה אחריות אזרחית עמוקה לצד הכאב הגדול. "בתפיסה שלי, שהיא רק זווית אחת, האחריות היום היא על מה שנקרא 'ברית המשרתים'. המשרתים חייבים לקחת אחריות על מה שקורה במדינת ישראל ועל איך שאנחנו מדברים בינינו ובין עצמנו".
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
