מאת: אמילי עמרוסי
מכיוון שהמלחמה מתלהטת ומתבטלת כמו גרף של מאניה דפרסיה, אקדיש את הטור הזה לחוויה אנושית שנכונה תמיד, בחירום ובשגרה: היציאה מהבית לצורכי הצטיידות במזון, גיחה ממערת הבית־אוטו־משרד כדי להביא טרף בין טלפינו.
יש משלוחים, והנוחות שלהם סבירה למדי, ולכן פוחתת הנוכחות הביולוגית במתקן העגלות המתנגשות והמזגן המוגזם. אצלי, שילוב של אנכרוניזם עמוק עם שאיפה ליעילות מביא לזפזופ בין הזמנות און־ליין לבילוי פיזי. משהו בי מסרב לשחרר את ההרגלים. קשה להיפרד מהשכשוך בבריכת השפע, העמידה המתלבטת מול קיר דגני הבוקר, המגע הבלתי אמצעי עם קרטון הביצים ופתיחתו, הבחירה העצמאית של האפרסקים הקשים, ובדיקת תאריך התוקף של החומוס.
מאתרת עגלה, זוכרת בעיניים עצומות את המסלול, מדלגת על מבצעי הכניסה, והנה אני בנעלי הבית הישנות. דהירה במעבר השוקולד, שלא אתפתה. חניה ליד המקפיאים כי הפטרוזיליה בצד השני של אתגר הניווטים. הינדוס המוצרים בעגלה כך שהלחמניות לא יצאו פיתה.
המסע הפנימי שם שלם יותר מאשר כשמקלידים מוצר בשורת החיפוש. השוטטות מגלגלת מחשבה על מה כל ילד אוהב וצריך (מעניין שעל זה הם עונים לי בווטסאפ די מהר), ניסיון לנהל בראש את המלאי הביתי (צריך קטשופ?), ותהיות על עגלות שכנות (מעניין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה פופקורן).
המטוטלת הפנימית נעה בין תחושת עשירות (אהלן פומלה מפולטת בקופסה שקופה) לוויתורים של עניים (למה לשלם יותר על צהובה פרוסה, אפשר לפרוס בבית). בין נחישות למה שבריא ומזין (הפעם אכין את הקישואים בתנור, לא אחכה שיירקבו במגירה), לצורך מתפנק בפיצוי מושחת (מדינה במלחמה, אוכלים גומי בננה, אל תשפטו). בקיצור, לונה פארק.
הקו שמפצל בין עשירים לעניים
וזו גם חוויה סוציולוגית, כי הסופר, בארץ או בעולם, הוא מנבא טוב למצב הסוציו־אקונומי של הסביבה שבה הוא נטוע. מספיק להתרשם מרמת הניקיון של הרצפה, מהניחוח הבוקע ממקררי החלב, מהרטיבות בארגז הבצל, כדי ללמוד על סטטיסטיקת ההשכלה וההכנסה ברחובות הסמוכים.
עוד יעידו כהתראת אליטה: המלפפונים ישרים מאוד, נראים כאילו הודפסו במדפסת תלת־ממד. גזר סגול. פטריות מתפצלות. קרמבולה חתוכה במגש קלקר. ופסיפלורה עטופה בניילון נצמד.
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
