עשר מכות יורדות על מצרים, כל אחת קשה ושונה מקודמתה. אך דווקא המכה העשירית שונה משאר המכות מכמה מבחינות:
ראשית, זאת המכה הראשונה שבני ישראל נצטוו לעשות משהו על מנת למנוע אותה מהם עצמם, בין היתר נצטוו שלא לצאת מהבית:
וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר
(י"ב, פס' כ"ב)
רש"י מפרש: מגיד שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות למחבלים
והרי בתשע המכות הקודמות, שללא ספק היו מעשי השחתה ובכל זאת הייתה הבחנה ברורה בין ישראל לבין המצרים, אז למה דווקא כאן, במכה שמזהים מי בכור ומי לא – לא יזהו מי מבני ישראל ומי לא ? ואם כבר, למה לא רק הבכורות נזהרו ונשארו בבית?
שוני נוסף שעולה ומעלה סימן שאלה גדול יותר, הוא העובדה כי הקב"ה בעצמו ירד וביצע את מכת בכורות, ולא מלאך. אז למה בכלל היה צריך צורך בסימן? שהקב"ה לא יתבלבל?
כדי להבין את מכת בכורות, אנחנו צריכים להבין את המטרה שלשמה ניתנו כול עשר המכות והמהלך של יציאת מצרים. יציאת מצרים הרי לא מתחילה מרגע היציאה בחיפזון אחרי מכת בכורות. היא מתחילה הרבה קודם, כשנה לפני כן במכת דם.
בני ישראל שהיו שקועים עד כדי כך בטומאת מצרים והגיעו למ"ט שערי טומאה, היו צריכים לראות עשר המכות כדי להאמין שהשם באמת מוציא אותם משם.
הרי ברור שהשם לא צריך את הרשות של פרעה על מנת לשחרר את בני ישראל, הוא רצה את הרשות של בני ישראל,עד כדי כך שבתשע המכות הראשונות כלל לא היה שייך לבקש מבני ישראל לעשות פעולה על מנת להבדיל עצמם ממצרים, רק במכת בכורות בני ישראל התחילו להיות לעם.
אנחנו יודעים שעבור המצרים השה היה האליל שלהם, אך השחיטה שלו כלל לא נועדה להתגרות במצרים, והראיה לכך היא שהדם על המשקוף צריך היה להיות בצד שבתוך הבית:
רש"י: לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים "והיה הדם לכם לאות"
השחיטה של השה באה לסמן לעם ישראל את הרצון שלהם להשתחרר מעבודת האלילים במצרים והם סוף סוף הגיעו לנקודה בה הם יכולים באמת להשתחרר ו'לשחוט' אותה.
ולמה הקב"ה ירד בעצמו? הקב"ה לא ירד בשביל מצריים, הוא ירד בשביל עם ישראל כדי להושיע את עמו בעצמו ולא שלח מלאך.
התהליך הכל כך ארוך ומייגע שבני ישראל עברו על מנת לצאת ממצרים באה לסמל לנו משהו על יציאת מצרים הפרטית של כל יהודי ויהודי בכול דור ודור. כשאנחנו קוראים את שלושת הפרשות הראשונות של ספר שמות, ברור לנו שהשם רוצה להוציא אות עם ישראל ממצרים ואנחנו תוהים איך הם לא הבינו את זה כבר מהרגע שמטה נהפך לנחש?
אך האמת היא, שאצל אחרים תמיד קל לנו יותר לראות, לבחון את הסיטואציה מבחוץ, אבל כשמדובר בנו, זה קשה בהרבה. אדם יכול לעבור ניסי ניסים לאורך חייו ועוד לא להאמין שיש סיכוי שהוא ייגאל, בדיוק כמו בני ישראל במצריים, מבלי להאמין שיש מציאות טובה אחרת לחלוטין מהגלות בה היו שקועים.
התורה מלמדת אותנו שברגע שנרצה, ונעשה את הפעולה הכי קטנה לשם כך,כשנגיע ל"מכת בכורות" הפרטית שלנו אז השם ירד בעצמו לגאול אותנו ממצריים.
שנזכה. שבת שלום.
