"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (מסכת אבות ב, א)
שוב מגיע יום הכיפורים, אימת הדין או מחול הרחמים. לעמוד שעות רבות על הרגליים, הלב מונח בתחינה, מבקש מחילה, עומדים כבני מרון מול הבורא יתברך, בחיל ורעדה, ברצון להיכנס מחדש אל מקווה הטהרה הזה של הנצח.
בשנות הגלות הארוכות, בראשית הציונות ועד לימינו שמרו יהודים על המסורת החמה של איחולי שנה טובה. סיפורן של האיגרות המאוירות, מהמאה ה־14 ועד עידן הווטסאפ | פרויקט חג
גם בעידן הווטסאפ והמסרים המיידיים נשמרת המסורת הוותיקה של שליחת ברכת "שנה טובה" ליקרים לנו. יש מי שמקדישים זמן לצילום משפחתי, אחרים מעצבים גלויה דיגיטלית, אך רוח המנהג המקורי – יצירת קשר אישי וחם – עודנה חיה ובועטת, כפי שהייתה לפני מאות שנים. מתוך סקרנות וחיבה לז'אנר ולתולדות עמנו, יצאתי להתחקות אחר שורשיו של המנהג: נברתי בארכיונים, שוחחתי עם מומחים ואספתי גלויות שנה טובה, שכל אחת מהן נושאת סיפור ומוטיב ייחודי.
לפני כמה שנים התארח אצלנו חבר טוב בשבת שלפני צום. לימים הוא אמר לי: “זה היה הצום הכי קל שעברתי, בזכות האוכל שאכלתי אצלכם”.
הרב תמיר ואביבית גרנות מחזיקים עולם של תורה בלב תל אביב, ומקדישים את חייהם לחיבורים בין קהילות ומגזרים. מאז נפילתו של בנם אמתי הי"ד התרחבה שליחותם הציבורית, והאור שלו ממשיך להאיר להם ולרבים אחרים בריאיון זוגי הם מספרים על הנער שאהב חופש ומרחבים, על קרב הגבורה שבו נפל, על החתונה המיוחדת שנגעה בלבבות, ועל האופן שבו הם מנתבים את הכאב לעשיית טוב ויצירת תקווה
מכירה את הדמות המצוירת שרצה רצה וגם כשנגמרת האדמה והיא חצתה את שפת הצוק היא ממשיכה לרוץ ורגליה נושאות אותה באוויר. ואז מגיע רגע אחד של מודעות שבו היא זורקת מבט קטן כלפי מטה רק כדי לקלוט שנגמרה כבר האדמה כפי שהיא הכירה אותה והיא קולטת שהיא בעצם רצה באוויר. ברגע הזה היא עוטה מבט של הבנה ואז בדרך כלל מתרחש אחד מהשניים, תלוי בגרסה, או שהדמות מצמיחה כנפיים ועפה לה או שהיא צוללת מטה.
זה תמיד מצחיק משום מה.
ההכנות לטיול המשפחתי הזה החזירו אותי אל הילדות. נזכרתי איך אמא שלי הייתה מקדישה לכל אחד מאיתנו יום כיף אישי משלו. הוא היה מתחיל בישיבה משותפת שבה אמא חלמה איתנו את החוויות, ולאחר מכן הגיעה ההתלהבות שביציאה. זכור לי במיוחד היום שבו בחרתי לנסוע איתה ברכבת לקניון עזריאלי ולאכול ארוחת ילדים בבורגראנץ'. כמה ממלאת הייתה עבורי הנסיעה ברכבת, החלונות הגדולים והמבט הממושך החוצה, כשמול עיניי שדות הופכים לכביש שמתחלף לבניינים. יום שלם של רגעי אמא משמעותיי
בראש השנה שעבר חוויתי את סימני החג בעוצמות שלא הכרתי קודם. עם הברכות זלגו לי הדמעות. כל אחד מהסועדים הקריא בקול את מהות הסימן וכולנו בירכנו וצעקנו יחד "אמן" בקול גדול. המילים המוכרות נשמעו פתאום אחרת. לא רק נוסח קבוע שאני מכירה עוד מהגן, אלא תחינה עמוקה, מלאה בכאב וגם בתקווה גדולה. עם דמעות בעיניים ביקשנו כולנו שייתמו אויבינו, שירבו זכויותינו, שהקב"ה ירחם עלינו ושתהיה השנה הזו מלאה אור וישועה.
כשאני יוצאת מהבית עם קופסה או צנצנת לארוחת צהריים, אני אורזת איתי הרבה יותר מאוכל. אני לוקחת חלקיק של בית, של ניחוחות מוכרים ושל אהבה. היא אומנם קטנה וקומפקטית, אבל נושאת בתוכה עולם שלם של טעמים, צבעים, מרקמים, ושילוב שמסתכם בביס מושלם.
ארוחה בצנצנת היא לא רק פתרון פרקטי, היא רגע קטן של פינוק באמצע היום שנותן עצירה לנשום, לטעום, להתמלא. וכשאני מכינה צנצנת – אני לא מכינה רק לעצמי. אני כבר אורזת לכולם, לכל אחד הצנצנת שלו, שירגיש את החיבוק הזה מהבית גם באמצע יום רועש.
וטיפ קטן שעושה הבדל גדול: שמרו במקרר קופסאות עם עדשים וקטניות מבושלות, ירקות אפויים ותוספות מוכנות. ככה ההרכבה של ארוחה לדרך הופכת לפשוטה ומהירה והאוכל נשאר מזין וטעים גם למחרת.
שלכן
אלינור
לכבוד החודש שבו המלך בשדה ואנו חוזרות לשגרה הברוכה, ניתן הפעם כבוד לדגן הבריא והמשביע הזה: שיבולת שועל. אפשר להשתמש בו למתכונים פשוטים ומהירים שיסגרו לך את הפינה לנשנוש ביום ארוך, או לפינוק של בוקר בלי רגשות אשם.
לצד שברון הלב על מותו של בנה ענר הי"ד, שירה שפירא מביטה קדימה. בתפקידה כסמנכ"לית תקומה במשרד המורשת היא מבקשת להסיט מבט מהזוועות, ומאמינה שבאמצעות הנצחה וזיכרון אפשר לרפא, לצמוח ולבטא את כוח החיים
