היום, כ' שבט תשפ"ד, בצער רב התבשרנו על פטירתה של הרבנית שרה דרוקמן. לפני כשנתיים יחד עם ביתה ברוריה ביננפלד הן התראיינו למדור אם ובת אצלנו במגזין. 

אני עצמאית, כל כך עצמאית. מסתדרת לבד, אפילו עם הרכב. אבל מכונת הכביסה משמיעה רעש שאני לא מצליחה לפתור, ואני כורעת מולה ובוכה. לא ככה, אבא, לא ככה אמור להיות 

יש יתרון בזה שילדים זוכים להיוולד לאבא ולאמא, כי ככה הם מקבלים בצורה מאוזנת משני הצדדים. טבעי שכשאבא לא נמצא, סגנון הצבת הגבול הייחודית לו חסר, וזה משפיע על סדר היום של הבית

הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד

לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם. אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו.

הלב שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו. הרבנית שפירא מדייקת את התנצפות הציפייה של כולנו לחזור לשגרה.

החברות והתמיכה חסרים לך, תחושת הערך העצמי נשחקת ואת מרגישה שאת על סף ייאוש. מה עושים? נשים רבות ומוכשרות שותפות לתחושות הללו וחיות בתחושת חסר מעיקה. כתבתנו יצאה לחקור את סודות החברות הנשית וחזרה כדי לספר שאפשר ליצור קשרי חברות קרובים בכל גיל, ושכל אישה באשר היא ראויה לאשת סוד קרובה שתעבור איתה את מסע החיים.