שנה וחצי אחרי שפונו מבתיהם בצפון, תושבי הגליל העליון והמערבי החלו בחזרה מדורגת הביתה. בחלק מהיישובים, כמו שלומי, רבים מן התושבים כבר שבו, וביישובים אחרים אחוזי השיבה נמוכים יותר. תושבות וגורמים מקצועיים מספרים על החששות, השאלות הלא פתורות והאתגרים שמלווים את המעבר, יחד עם השמחה לשוב הביתה
בתור אחת שלא עמדה בראש התור כשאלוקים חילק את האופטימיות, שמחתי כשנשלחתי לראיין את יהודית כץ, מאמנת ומרצה לפסיכולוגיה חיובית, שכבר לפני שנים אהבתי לקרוא את הטורים שפרסמה בנושא. כנראה הייתי אחת מני רבים, כי מאז יהודית יצרה את הפודקאסט 'חושבים טוב', שהוא אחד הפופולריים בישראל, מרצה על פסיכולוגיה חיובית לארגונים שונים ומגוונים, כתבה ספר מצליח ועוד ידה נטויה.
לא פשוט לקבוע פגישה עם איריס חיים (59), אמו של יותם ז"ל שנחטף לעזה ביום הראשון למלחמה ונהרג בהמשך בשוגג על ידי כוחותינו עם החטופים אלון שמריז וסאמר אל־טלאלקה.
ידעתי שאני צריכה לפגוש את אמונה. הייתי חייבת לפגוש את האצילות הזו, לקבל ממנה השראה, כוח וצמיחה ולהעביר אותה הלאה.
בעולם הדתי־לאומי, רבים חווים את המסע למציאת בן או בת זוג כתהליך מאתגר, אך בשנים האחרונות הולכת ומתפתחת גישה חדשה, כזו שרואה בזוגיות לא רק יעד אישי, אלא משימה משותפת לכולם. שידוכים, שהיו בעבר נחלתם של שדכנים מקצועיים, הופכים היום למאמץ קהילתי שבו חברים, משפחה, שכנים ובעצם כל אחד מאיתנו יכולים להיות שדכנים גם בלי תואר רשמי.
להיות אחות בכורה זה לחיות בין שני עולמות. מצד אחד, כיף להיות הראשונה, זו שמובילה ופותחת דלתות. מצד שני, יש עלייך תמיד אחריות וציפיות להישגים ולדוגמה אישית. מגיל צעיר את לומדת להנהיג, לקבל החלטות ולדאוג לאחרים, אבל לפעמים כל מה שאת רוצה זה פשוט להיות ילדה. איך זה משפיע על החיים? אילו יתרונות הבכורה מביאה איתה, ואילו אתגרים? צללנו אל עולמן של האחיות הבכורות וגילינו איך זה להיות הגדולה – לטוב ולרע.
בוקר בלשכתה של השרה אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות וחברת הקבינט המדיני־ביטחוני. לידה מונח ספל שתייה שספק אם היא מגיעה אליו בלו"ז הצפוף והבלתי נתפס שבו מתנהלים חייה. אני מרגישה זכות לשבת לשיחה עם אישה שעל הכתפיים שלה מונחת אחריות היסטורית בימים הרי גורל.
דבר בבית המטופח והשלו של דיצה אור (58), המוקף בפריחה אביבית יפהפייה וצורבת, אינו מעיד על הטלטלה שעוברים יושביו. דבר מלבד התמונות הגדולות והצבעוניות שמהן ניבטת דמותו של אבינתן בנה, המוחזק חטוף בעזה כבר מאז שמחת תורה אשתקד.
בחדרו של הרב יוסף צבי רימון תלויה חליפה שחורה שהוא שומר עליה במיוחד. "זאת חליפה קדושה. איתה יצאתי לשטחי הכינוס וחיבקתי אלפי חיילים, שחלקם כבר לא כאן היום. זאת חליפה שפגשה את עם ישראל בגבורתו ואיתה קיימתי אינספור שיחות שהראו לי שוב ושוב שבתוך כל הכאב אנחנו נמצאים באחת התקופות הטובות שידע עם ישראל מאז שנהיינו לעם".
"כאילו הוא יצא ממצרים"! ואני ממש רוצה לצאת, מחפשת פה שלט יציאה כבר תקופה. כתוב במפורש: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", ואני הרי אוהבת דברים משובחים.