במסע ליוותה אותי המחשבה שזכיתי במעט להצטרף לאימותיי הקדומות שמסרו את הנפש בכל הדורות על המצווה הזאת. גם בעידן שלנו, של נוחות וזמינות ומים חמים, עדיין יש רגעים של מסירות נפש

אם אמא הייתה פה עכשיו, היא הייתה מתעלמת מהדעות הפוליטיות שלה ומשתטחת על הרצפה לתפוס תמונה יפה של נעליים מכל הסוגים, כולן עטורות לבן

כאשר אנחנו חוטאים, האהבה שה' אוהב אותנו מתבטאת בכך שהוא מעניש אותנו. כך יש לנו אפשרות לתקן את עצמנו ולחזור ולהתקרב אליו

אני קשובה לעצמי או ששוב התנתק לי הוויי־פיי?

אין דבר כזה, למחוק שורשים. אי אפשר למחוק עבר של בעלת תשובה, למשל. את תצאי כל כך מבולבלת. אמא שלך היא תמיד אמא שלך, המוצא שלך הוא תמיד המוצא שלך

היא הביטה בי במבט מאוכזב ושאלה: "אבל למה הוא לא עונה לי?!" עניתי לה בקריצה, "אחותי, לא הפנמת את החומר… את יודעת, שחר כמעט ולא מדבר. הוא מאובחן כאוטיסט"

וחוויתי הרגשה עוצמתית בחזרה למפגשים עם הגוף. בשנת הקורונה נחשפו דברים חדשים ומאירים, ועם זאת המפגש החי, הפשוט, הקרוב, לא ניתן להחלפה