שיעור קבוע שהעבירה הרבנית רחלי בזק לחמש נשים מסורתיות בנתניה הפך בתוך תקופה קצרה לאבן שואבת עבור אלפי נשים ששותות בצמא את דבריה. עקב הצמיחה המהירה, ובעידוד הוריה, הרב שמואל והרבנית טובה אליהו, היא יצאה אל שליחות חייה: לחבר נשים אל תורת חיים ואל עצמן. את תורתה ומשנתה היא יונקת מאביה ומסבה, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וכן מעבודתה כיועצת זוגית. בריאיון אישי היא משתפת בשליחות המשפחתית במרכז הארץ, באהבה לכל יהודי באשר הוא, ובדרך לאימהות שפויה
שיעוריה של הרבנית רחלי בזק הפכו בשנתיים האחרונות לשם דבר. מה שהתחיל מחבורה של חמש נשים לא דתיות שנפגשו ללמוד אחת לשבוע בעיר נתניה, הפך למעצמה של תורה נשית לאורו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שמועברת בשיעור שבועי ביוטיוב, בקטעים קצרים וקולעים ברשתות החברתיות ובשיעור המתקיים בבית מדרש בנתניה, שפוקדות אותו מדי שבוע כמאה נשים.
אלפים רבים של נשים צופות בה מדי שבוע ברשת. בשיעוריה היא מביאה את הגרסה הנשית לתורתו של סבה, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והם מתובלים בקבלה ובמנות גדושות של אהבת ישראל וחיבור אל כלל האוכלוסייה.
קרוביה מתארים אותה כשילוב חד, מדויק ויפהפה של הוריה. מתיקות גדולה, אכפתיות ואהבת ישראל עצומה שירשה מאביה, הרב שמואל אליהו, המלוּות בחדות ובשכל חריף כמו של אמה, הרבנית טובה. השילוב המנצח הזה, של אהבה ששופעת החוצה יחד עם פרקטיקה ותורה מבוססת ידע ומקורות, שואב רבים אל בארה.
בריאיון מיוחד לפנימה אנחנו מדברות על הנושאים שעולים בשיעוריה תדיר: זוגיות ("אני מאמינה מאוד בסיכוי לתקן"), חינוך ילדים ("בני הנוער יוצאים אל הדרך, לא יורדים מן הדרך"), אימהות ("אותי גידלו בלי ייסורי מצפון"), קירוב לבבות ("אני לא רואה את החיצוני") ועוד.
מביאים את צפת למרכז
היא בת 38, יועצת אישית וזוגית ואמא לשבעה. היא ובעלה, הרב בצלאל בזק, בנם של הרב חיים והרבנית טובה בזק, עומדים בראשה של קהילה ייחודית לחוזרים בתשובה ולשומרי מסורת בנתניה, שם החלה את דרכה בהעברת תורתו של סבה לרבים.
משפחת בזק הצעירה הגיעה לנתניה לפני 14 שנה, "גרנו לפני כן ליד הישיבה של בעלי, במצפה יריחו, והרגשנו שיותר מדי טוב לנו. הגענו להיוועץ בסבא הרב, וממיטת חוליו הוא אמר לנו: לכו לנתניה. ברושם הראשוני נתניה לא עשתה לנו את זה", היא מתבטאת בעדינות, "היה לה אז שם של עיר פשע. אבל סבא אמר לבעלי: יש לך שם שליחות".
השנה הראשונה שלהם בעיר הייתה קשה, לדבריה. "לא הרגשנו את השליחות שעליה דיבר הרב. ממש סבלנו שנה שלמה, אבל נשארנו". בתום השנה הציעו לבעלה לשמש כרב בית כנסת חדש שנפתח במקום. זו הייתה היתד הראשונה בבניין קהילה חזקה ומשמעותית בעיר.
כיום בעלה עומד בראש בית מדרש בעיר בעוד הרבנית רחלי חולשת על התחום הנשי. בעבודתם המשותפת הם מביאים מעט מרוח צפת, שבה גדלו שניהם, אל לב הבורגנות של מרכז הארץ.
עם הזמן התפתחה סביב הרבנית רחלי קהילה נשית, שהתחילה מנשים ספורות שהגיעו לשמוע את שיעוריה באופן קבוע. בתקופת הקורונה, כשהמפגשים פנים אל פנים ירדו מהפרק, השיעור עבר לזום וליוטיוב, ומעגל הנשים התרחב מעבר לכל דמיון. "נוצר מפגש עם כל מי שמחפשת את האור של סבא זצ"ל. ברגע שזה הפך להיות מעל למקום ולזמן, זה כבר פגש את כל הנשמות ששייכות לזה".
עם ההתרחבות, ביקש ממנה אביה לפנות אל מה שהוא ראה כשליחות חייה. "ברגע שהשיעורים הארציים ביוטיוב גדלו, ביקש ממני מו"ר אבי להקדיש את כל חיי כדי ללמד ולהביא לנשים את האהבה שאני קיבלתי – אהבת התורה, אהבת האישה, הגוף. לחיות באהבה".
היום כבר מגיעות אליך נשים מכל קצות הקשת. מה מעסיק אותן? למה הן מייחלות?
"כל הנושא של זוגיות הוא מאוד מאוד כואב", היא מגלה ועצב בעיניה הטובות. "זה כולל את הדרך אל הזוגיות, הזוגיות עצמה, ולצערנו גם אחרי הזוגיות. אפשר לסכם את זה במילה אחת: פער. יש פער מאוד גדול בין נשים לגברים וצריך ללמוד אותו. אגב, כשלומדים את המבנה הנפשי והכוח הנשי דרך הפנימיות והקבלה, קל יותר לבנות בית", אומרת הרבנית בדרכה האופיינית, המשלבת לא פעם דיבור גבוה ורוחני מאוד יחד עם פרקטיקה וחיבור לשטח.
מה הסיכוי להציל זוגיות כשהכול כבר נראה אבוד?
"יש סיכוי. לפעמים דווקא על הסף, אחד הצדדים עושה תשובה. פגשתי זוג שכבר הזמינו עורכי דין ובמהלך הטיפול הבעל התאפס על עצמו, נכנס לקטע של ענווה ומחילה והם חזרו לחיות יחד בטוב.
"היה גם זוג שבתחילת הייעוץ, כששאלתי אותם עם מה הם היו רוצים לצאת מהתהליך, האישה אמרה: עם חוזה טוב לפרידה. לעומתה, הבעל השיב: אני רוצה שתוציאי אותי עם אשתי", נזכרת הרבנית. "במהלך הטיפול האישה אמרה לבעל הרבה מילים קשות כמו 'אני לא אוהבת אותך', 'אני לא רוצה אותך'. במסיבת פורים שהתקיימה זמן מה לאחר מכן, ראיתי אותה מחופשת לכלה. היא אמרה לי: זכיתי להתחתן מחדש עם בעלי.
"אז כן, אני מאמינה מאוד בסיכוי. וכל זוג צריך למצוא את המטפל שמתאים לנשמה שלהם. ואם אחד לא התאים – לעבור לאחר, לא להתייאש", היא מסכמת.
כבר מילדות ינקה הרבנית רחלי חיי שליחות. בית הוריה היה ציבורי ומכניס אורחים מאז ומתמיד. כשהיא מדברת על בניית קהילה, עיניה נוצצות וניכר כי היא חיה את הרצון להיטיב עִם עם ישראל.
עד כמה הדרך של הורייך השפיעה על הדרך שאת בחרת?
"כולנו גדלנו והמשכנו בדרך שראינו בבית. אבא שלי הוא ההדגמה הכי טובה בשבילי לכמה ה' אוהב אותנו. ממנו אני לומדת מה זו אהבה של אבא, עד כמה ה' הוא גדול, טוב ומיטיב, רך, נותן ואוהב אותי ללא תנאי".
איך מגדלים ילדים ככה, לאהבת ה' ולאהבת התורה, בעידן שבו רבים מבני הנוער יורדים מהדרך?
"הילדים יוצאים אל הדרך, לא יורדים מן הדרך", הרבנית מבקשת לדייק. "הם יוצאים אל ה'לך לך' של עצמם, במטרה להגיע למפגש של יחידות עם ה'. הם כבר לא מסתפקים בהורים ובמחנכים כמתווכים וכמגשרים. יש היום בקשה מאוד עמוקה של כל הנשמות לפגוש את ה', להיכנס איתו לחדר ייחוד. לא צריך להיבהל מהקוצים ומהתופעות של נוער ה'לך לך' הזה.
"ברגע שלא נבהלים, הם גם מגיבים בהתאם", מוסיפה הרבנית רחלי. "ברגע שאת מצליחה להחזיק את הגודל של הנשמה של הילד, אז ההזדהות שלך היא עם הנשמה שלו ולא עם הקוצים או עם הלבוש הלא צנוע.
"מה שאני בוחרת להתרכז בו – זו הנקודה שגם הילד שלי יזדהה איתה וירגיש שזה מה שהוא. כלומר: אם מה שעושה עליי רושם זה דווקא הנשמה שלו ולא הקוצים – אז הוא יגיד לעצמו: הנשמה זה אני. וכן להפך".
גדלת בבית של רבנים חשובים. האם חווית במהלך החיים משברים אמוניים?
"לנפש יש תנועה של גלים, רצוא ושוב. כשזה קרה לי כמתבגרת, ההורים שלי וסבא שלי לא עשו מזה עניין. הם היו שם בשבילי כשהייתי צריכה ולא הרגשתי שזה מבהיל מישהו שכביכול ירדתי מהדרך. הרגשתי שתמיד רואים את הנשמה שלי ומתפעלים ממנה. לכן גם אני לא שפטתי את עצמי, בזכות המבט שלהם.
"גם היום כשזה קורה לי, וזה קורה לי, אני כבר יודעת שלפני אור גדול, קומה חדשה, יגיע ההעדר, תחושת החיסרון. את עולה מדרגה, את בדיוק עם רגל באוויר, ואת לא יודעת את מקומך. אני יודעת שזה שלב, שעוד מעט נגיע למדרגה החדשה. כשאני במקום הזה אני נוטה להגיד הרבה פעמים: 'אבא אתה כאן', 'אבא אתה איתי', 'אני מתקרבת אליך יותר', 'קורה לי משהו טוב'".
במצבים מעין אלו, אומרת הרבנית, אנחנו נוטות להרגיש בדידות, אך דווקא ההנכחה של הקב"ה והפנייה אליו מושכת אור גדול, "נראה לי שזה גם עושה את הניסיונות קצרים יותר", היא מחייכת.
תורה בטיקטוק
הרבנית נמצאת בכל רחבי הרשת, דבריה נשמעים ומועלים לאינסטגרם, לפייסבוק ואפילו לטיקטוק. אני שואלת אותה בתמיהה לפשר הדבר ומקבלת תשובה מורכבת, כפני הדור.
"להגיד לך שהיה לי קל להיכנס לזה?" היא שואלת, "אני ממש עברתי ייסורים בכל הקשור לזה. זה היה להוציא אותי מהקופסה. עם כל ערוץ שנפתח היה לי מאוד קשה. בהוויה שלי אני לא אדם של מדיה, אני לא רואה סרטים בכלל. בהתחלה לא יכולתי לסבול את זה שיש בכלל תמונה שלי על פרסום. בכל פעם ביקשתי להקטין אותה עוד ועוד", היא משתפת בחיוך. "אבל היה רגע שבו הבנתי שיש לי אחיות שנמצאות מאחורי האינסטגרם, הטיקטוק והפייסבוק, ואם אני לא אסכים להשתמש גם בערוצים הללו – אפספס אותן. ויכול להיות שהן צמאות ולא יודעות היכן למצוא את המים שהן צריכות".
ההבנה הזו הולידה עוצמות גדולות, מספרת הרבנית רחלי. "ברגע שהשיעורים עלו למדיה, זה היה כמו מגנט. אני קוראת לזה קשר של נשמות. אישה מחפשת מענה לנפש שלה, איך להגיע לחיים של שלווה, יש המון מידע ברשת והיא משוטטת שם עד שהיא מוצאת משהו שמשיב את נפשה, נוצר חיבור וזה מרגש. ישנה אישה שבחיצוניות החיים שלה כל כך שונים משלי – אבל במהות, הנפש שלנו עוברת את אותו הדבר".
אבל את המשפיעה, את לא ממש אחת מהן.
"בסוף, בשיעור, אני פשוט מדברת אל עצמי בקול", היא מחייכת בענווה.
איך את מצליחה להתמקד במהות, ולא בחיצוניות, שהיא באמת מאוד שונה כפי שאמרת?
"אני לא רואה את החיצוני, וזה בזכות סבא שלי, שאף פעם לא הסתכל על החיצוניות שלי. גם כשהייתי לבושה לפעמים באופן לא מכובד – הוא לא ראה את זה בכלל. ובאמת, לא פגשתי מעולם מישהי שהפנתה עורף ולא נתנה חיבוק".
לקראת סיום אני מספרת לרבנית שהריאיון איתה עתיד להתפרסם בגיליון יום ההולדת ה־12 של המגזין, והיא מספרת לי בהתרגשות שגם הגיליונות שלנו מייצרים חיבורים בין נשים שונות מאוד. "אני שומעת מהנשים שלומדות בשיעורים שלי, נשים מכל גוני הקשת, שהן מאוד התחברו לפנימה. המגזין חשף בפניהן עולם נשי רחב, יפה וגם מעשי ופרקטי לעולם הרוח שלהן. ממש ניכר שהמגזין הוא חלק מתהליך התשובה שלהן. המרקם של הכתבות מספר על לבושי הנפש שלנו, על הלבוש המפואר של האישה, שיש בו הכול.
"כשמישהי אומרת לי שהיא עשתה מנוי לפנימה אני אומרת לעצמי בסיפוק: היא קנתה חבר לחיים, ואני מברכת את כל עם ישראל שבכל בית יהיה פנימה. שהמגזין יהיה חלק מהתוכן הרוחני של הבית. אני גם מאחלת מכל הלב לכל מי שטורח על המגזין הזה שה' ישלם שכרו בבית שלו".
הכתבה המלאה בגליון שבט (יומולדת 12) של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
קרדיט: הדס לביא
צילום: אביטל הירש
