כמה מפגשים מפתיעים יכולה אישה אחת לעבור ביום אחד?
ובכן, הרבה. כך גיליתי ביום ראשון שגרתי למדי.
9:06 בבוקר. אני מקבלת הודעה ממספר הסיפורים הוותיק יהודה עצבה: אני בקפה אנג'ל, קחי את הזמן. אוי, שכחתי, אני כותבת לו. אגיע תוך עשרים דקות. קבענו כשהייתי ביום לחוץ ולא כתבתי ביומן. השתדלתי לתקן את חוסר האחריות בעזרת שכנה, שמקפיצה אותי לקצה השדרה, ובריצה של כמה דקות אכן הגעתי.
9:26 יהודה מספר לי על המפעל הגדול שלו של שימור וחקר הסיפורים העממיים, תחום שהוא מכיר כל כך טוב ויודע לספר באופן מופלא. הוא מעניק לי את ספרו 'מאאתיים סיפורים ירושלמיים' ואנחנו משוחחים גם על אורי. אני מספרת לו כיצד בעקבות מה שאמר לו חגי לוי, חניך שלי לשעבר מבית חינוך עיוורים, אורי פעל לבידול שטרות הכסף ולהנגשתם.
18:00 אני מגיעה לירושלים לערב השקת ספר. שולחת מבט לעבר הרכבת הקלה שנראית צפופה מדי, ורגע לפני שאני פונה לכיוון תחנות האוטובוסים, את מי אני רואה יורד ממנה, כאילו יצא מתוך סיפור? חגי לוי, בדרכו למנחה בבית הכנסת שבתחנה. אני ניגשת אליו וקוראת בשמו, ושנינו שמחים בפגישה. תוך כדי שאני מלווה אותו לתפילה, ממש כמו בימי השירות הלאומי, אנחנו משוחחים. אני אפילו לא מספיקה לומר לו שרק לפני שעות אחדות סיפרתי עליו, ושהמפגש הזה הוא המשך מופלא וכאילו טבעי ליום הזה.
20:00 השקת הספר מתקיימת במתן. מדובר בספר שיחות בין הרב דניאל אפשטיין לתלמידו, ד"ר אלדד שידלובסקי, על הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. אחד הדוברים באירוע, פרופ' משה הלברטל, מתייחס לנושא האחריות – המוטו שמניע את התפיסה של לוינס. הפרופסור מביא סיפור מעורר מחשבה מהגמרא במסכת בבא בתרא, על החסיד שאליהו הנביא נהג לבוא אצלו, ולאחר שהסכים לבקשת שכניו להקים בית שער לחצר המשותפת לשם תוספת ביטחון, אליהו הפסיק לבוא לבקרו.
רש"י מסביר שזה קרה כי בהסתגרות בתוך חצר הבית המגודרת, אותו אדם הפסיק לשמוע את צעקת העניים הבאים לבקש צדקה. הלברטל מדגיש כי אחריות דורשת אכפתיות ועשייה למען האחר, ואינה מאפשרת להתעלם ממנו.
הסיטואציה בגמרא מזכירה לי את 'יושבים בבית קפה' של קובי אוז וטיפקס, על ההיא שספונה בג'יפ שלה ואינה מודעת למה שקורה לא הרחק ממנה, כי החלון שלה סגור היטב, אטום לרעשי חוץ. בבית האחרון אוז שר לה: ואת בתוך הג'יפ שלך / את לא שומעת רדיו / את לא יודעת / כמה רע לי עכשיו.
22:15 האירוע מגיע אל סיומו, ואני פוגשת מורה שלי מימי המכללה, עם אשתו. אחותה הייתה חלק ממעטפת החברות שתמכה באחותי ע"ה בימי מחלתה, במסירות וברגישות. כך אני מקבלת עוד ד"ש לאחריות ולדאגה לזולת.
22:30 אני ניגשת לברך את הרב אפשטיין על הספר, ומישהי נחמדה שניגשת אליו גם היא מביטה בי ומזכירה לי כי ילדינו היו יחד בגן, לפני שנים. היא מתעקשת להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס במהירות, וברוך ה' אני מספיקה לאוטובוס של 23:00. מעשה מוחשי של אכפתיות ואחריות.
היה זה יום שהחל בחוסר אחריות שלי והסתיים באחריות כלפיי. התרגשתי לראות איך יום גדוש מפגשים מפתיעים מקבל בסופו כותרת שמקשרת בין כולם.
מתוך גיליון אב תשפ"ג. להצטרפות לחצי כאן
