איראן, הלא היא פרס, הייתה במשך אלפי שנים מעצמה תרבותית, אומנותית ומדעית. היא העניקה לעולם את השחמט, האלגברה והשירה הפרסית, והשפיעה עמוקות על המערב בתחומים שונים, למשל האדריכלות. השטיחים והמטבח שלה נחשבים לאוצרות תרבות, ולא רק זאת, אלא שמאיראן יצא אחד המסמכים החדשניים ופורצי הדרך בהיסטוריה של זכויות האדם – הצהרת כורש. כורש הגדול, מלך פרס, העניק חופש דת לכל העמים שתחת שליטתו, ועזר ליהודים ששועבדו בגלות בבל לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש בירושלים.
מי היא, אם כן, איראן האמיתית? פניתי לשלוש נשים יוצרות, מעוררות השראה ובעלות שורשים פרסיים, שסיפרו לי מנקודת מבטן האישית על איראן שמעבר לכותרות.
שולחן מלכים
מורין נהדר, זמרת, יוצרת ופייטנית בין־לאומית, עלתה עם הוריה כפעוטה מאיראן. היא הפייטנית היחידה בארץ המבצעת את מסורת השירה והפיוט של יהודי פרס, ובימים אלה מסיימת את ההקלטות לאלבומה החמישי, שאותו כתבה והלחינה, והסאונד בו נוטה הפעם לכיוון הישראלי עם השפעות שונות, בין השאר גם של המוזיקה הפרסית.
סבה וסבתה של מורין מצד אמה עלו לישראל לפני מלחמת יום כיפור, אך אמה חזרה לגור באיראן בעקבות נישואיה, כך שמורין נולדה באיראן. "היה נהוג שאישה הולכת אחרי הגבר", מסבירה מורין. הם התגוררו באיספהאן, אחת הערים הגדולות באיראן, הידועה ביופייה ובארכיטקטורה המרהיבה שלה.
מה ההורים שלך סיפרו על החיים שם?
"שבסך הכול היה קשר טוב עם המוסלמים, יחסי שכנות טובה והרגשת ביטחון. הרובע היהודי היה מורכב מכמה משפחות שכולם מכירים את כולם ומנהלים חיים יהודיים".
הקשר הטוב עם המוסלמים החל להתערער עם הסימנים לסיום שלטונו של השאה. "קצת לפני המהפכה אמא שלי ראתה שהרחוב משתנה", מספרת מורין, "היא נדרשה לעטות חיג'אב – יריעת בד ענקית שחורה שעוטפת את כל הגוף, את הראש וחצי מהפנים. כשהיא הגיעה לשוק, המוכר סירב לקחת ממנה ישירות את הכסף, כי בתרבות האסלאם היהודים נחשבים לטמאים. הוא אמר לה להניח את הכסף על הדלפק, כי אז 'הטומאה מתבטלת'.
"באותה העת היו גם כרזות של חומייני, צעדות והפגנות. אמא שלי התחילה לחשוש, ושכנעה את אבא שלי לעלות לארץ, לפחות לתקופה, להיות עם ההורים שלה ולהבין מה קורה. זה כבר היה שלב שבו בדקו את המזוודות ולא נתנו להם לקחת כסף, תכשיטים או כל דבר בעל ערך. הם גם היו צריכים להצהיר שהם רק יוצאים לטיול, וממילא לא יכלו לקחת הרבה. הם השאירו שם עושר מאוד גדול, והגיעו לארץ כמעט חסרי כול".
מורין הגיעה עם הוריה לארץ באישון לילה, ולראשונה פגשה את סבה וסבתה, שהפכו מאז לדמויות מרכזיות בחייה. אחד הדברים שהשפיעו עליה עד היום הוא הכנסת האורחים רחבת הלב של סבתה, כנהוג בתרבות הפרסית. "סבתא מארחת ברמה שאי אפשר לתאר", משתפת מורין בהתפעלות. "את רואה דברים שקונים בבוטיקים מיוחדים, המאכלים הכי משובחים, הפירות הכי גדולים, גם כאלו שאין בעונה הזאת. בתרבות הפרסית אתה חייב לפתוח שולחן מלכים לכבוד האורחים".
מורין מספרת על מנהג נוסף שקשור בהכנסת אורחים. "יש עניין שאתה משדל את האורח לאכול, ואין דבר כזה שהוא יוצא בלי שמילאת לו את הצלחת פעמיים ואפילו שלוש. זה כמו הכנסת האורחים של אברהם – אין מצב שמישהו יוצא רעב או מתבייש לקחת תוספת. ברמה שהוא כבר מתחנן על נפשו שיפסיקו להאביס אותו", היא מחייכת. "יש קודים מאוד ברורים ונוקשים לטקסיות האירוח. אם אתה בא בזמן ששניים אוכלים, הם חייבים להזמין אותך לאכול איתם".
היא מפליגה בזיכרונות נוספים מהמטבח הפרסי העשיר. "בחגים היו ארוחות גדולות ומפוארות, שסבתא כמובן הכינה ועמלה עליהן בעצמה, ואלה מאכלי מלכים ונסיכים, לא פחות. מאכלים מאוד מורכבים שצריך כמה ימים לבשל אותם, עם מיליון ואחד מרכיבים וכל מיני שילובים של תבלינים, וכמובן הכול חייב להיות טרי ואי אפשר להקפיא ולהפשיר. מאוד מכבדים את ראש השנה, פסח, וכמובן הסעודה המפסקת בערב יום כיפור".
למרות אתגרי הקליטה בארץ, בביתם הורגשה תמיד תחושת שפע. "למרות שהתחלנו בצורה קשוחה אחרי העלייה לארץ, בגלל הסטנדרטים הגבוהים האלה התחושה הייתה שאני נסיכה", מספרת מורין. "לא הייתה תחושה של חוסר. הם מאוד מאוד התאמצו ועבדו מאוד קשה, לפעמים בעבודת כפיים, אבל לא ירדנו מהסטנדרט שהורגלנו בו".
הכנסת האורחים החמה בבית סביה והוריה השפיעה על מורין עמוקות. "אתה חייב לכבד את האחר יותר ממה שאתה מכבד את עצמך. זה משהו שלמדתי לחיים, כל הזמן להסתכל בצלחת של האחר, במובן של לראות מה חסר לו: האם יש משהו שבו אני יכול לעזור לו? לא להיות מרוכז בעצמי. זה משהו שמלווה אותי. אנשים כל הזמן אומרים לי 'את נורא רגישה, איך את שמה לב לזה?'
"אני חושבת", היא מוסיפה, "שזה משהו שקצת איבדנו בתור חברה. אנחנו נורא חוששים לחטט ולפגוע בפרטיות, וחושבים שאולי לא יהיה למישהו נעים שמציעים לו עזרה, וזה מוביל לסנוביות ולאדישות. אחד הדברים שקרו במלחמה הוא שנשות המילואים חוו פתאום את הקושי בלהיות לבד. היא צריכה עזרה, אז בואו ותעזרו לה. אל תשאלו אותה אם היא צריכה, הרי ברור שהיא צריכה – יש פחות ידיים עובדות, אז ברור שהיא טובעת בתוך המטלות ולא יודעת איפה להתחיל".
הגשת העזרה היא משהו מאפיין את האנשים שעלו מאיראן?
"מאוד מאוד. אני גדלתי בתחושה אפילו קצת מוגזמת שהאחר חשוב יותר מאיתנו. פעם גם אמרתי לסבתא, 'היית שומרת את הממתקים הכי טובים לאורחים, ואנחנו גם רצינו'", היא צוחקת. "היא הייתה אומרת – אם מגיעים אורחים, אני שמה ממתקים על השולחן ואתם לא נוגעים! ואנחנו היינו ממושמעים. היום אני לא אגיד לילדים שלי אל תיגעו, אבל יש בזה גם טוב, את לומדת להתאפק ולכבד, קצת טקסיות ורשמיות לא הרגה אף אחד".
מוזיקה מבית המקדש
הבית שבו גדלה מורין היה מוזיקלי מאוד, עם המון כבוד לשירה הכתובה. "אנשים מאוד כיבדו את המסורת, גם היהודית וגם הפרסית. הייתה אהבה עצומה לתרבות הכללית הפרסית. יש שם הרבה מחשבה ושירה גבוהה, לצד משוררים יהודים כמו שאהין, שכתב את התורה בחרוזים".
כילדה מורין נחשפה למוזיקה היהודית והפרסית, ובמקביל החלה להופיע כנערת מקהלה בקונסרבטוריון בירושלים. "שרתי באך ומוצרט, הופענו כל שנה בחו"ל וטסנו לתחרויות". בהמשך למדה לשני תארים באקדמיה למוזיקה בירושלים, התמקצעה ולמדה להיות זמרת אופרה, אבל כשיצאה מהאקדמיה הבינה שזה לא ייעודה בחיים.
"אחרי הלימודים באקדמיה התחלתי את המחקר שלי על המוזיקה היהודית הפרסית והופעתי עם אנסמבלים שהקמתי", היא משתפת, "זה מחקר עצמאי שהניב כמה אלבומים, שכל אחד מהם מתבונן בפן אחר של המוזיקה הפרסית".
אחרי שנים שבהן עסקה בכך, היא המשיכה לחפש את קולה האישי. "לא רציתי עוד לשיר שירים של מישהו אחר, ואם לא זה, אז מה כן?"
משם החל הגילוי של מוזיקה יהודית, שמורין היא אחת מחלוצותיו. היא התמחתה בשילוב בין מוזיקה יהודית מסורתית ובין סגנונות מוזיקליים מודרניים. התגובות החמות מהשטח הראו לה עד כמה אנשים היו צמאים לחיבור למסורת. זמרות כותבות לה שהיא השפיעה עליהן, וגולשים ברשתות החברתיות מעלים סרטונים עם ילדים ששרים פיוטים שחידשה.
"ראיתי שהשטח היה צמא למישהו שיבוא ויגיד שזאת התרבות שלנו. נכון, אני עושה את זה קודם כול כי אני מתגעגעת, כי אני רוצה לתת כבוד לסבא וסבתא ולמורשת שלהם, וכי עליתי בתור ילדה קטנה, אז באיזשהו מקום חתכו לי את השורש הזה, אבל המטרה שלי הייתה גם לחבר את כל הקהלים למוזיקה הפרסית, למסורת. הרי כל הסיפור של מגילת אסתר קרה בפרס, אבל כולם חוגגים את פורים. אז בואו תשמעו גם מהי מוזיקה פרסית. חלק מהשליחות שלי ומהחלוציות של מה שהבאתי היה להגיד שזה של כולם. מה שאני מביאה הוא לא רק הסיפור שלי".
המשך הכתבה בגיליון אדר תשפ"ה,
קרדיט: רקפת גרוס
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
