כשהיא נשאלת מה ההגדרה שלה, היא פותחת דווקא בהקשר המשפחתי: "אמא ל־11, סבתא לנכדים רבים, תושבת חברון זה 42 שנה". החזות התורנית שלה אינה מסגירה שהיא מגיעה במקור מעולם השמאל החילוני, לאחר דרך ארוכה של חזרה בתשובה בתמיכה ובליווי של הרב והרבנית דרוקמן זצ"ל.
רקורד העשייה שלה צפוף כפעילת ציבור למעלה מ־30 שנה. החל מוועד הנשים למען מערת המכפלה, הנהלת המחלקה המשפטית והמדינית בחברון, מקום מגוריה, דרך הקמת ארגון זכויות אדם ביש"ע, מנהלת שדולת א"י בכנסת, חברת הכנסת לפרקים, וכיום שרה וחברת הקבינט. "בחיים לא תיארתי לעצמי שזה יהיה מסלול חיי", היא אומרת בכנות.
מה זה עבורך להיות חברת קבינט, חשופה לדיונים הכי רגישים של עם ישראל?
"זכות גדולה, אחריות עצומה, אחריות היסטורית", היא מונה את המילים בכובד ראש. "פלח העבודה הזה מאפיל על כל השאר, התפקיד מעסיק אותי הרבה יותר מאשר נטו זמן הדיונים", היא מחווה על הטלפון האדום המונח לידה, שמעדכן בדיווחים ביטחוניים שוטפים לאורך היממה. "המידע הזה פוקח עיניים ומטיל הרבה אחריות".
לשאלה אם התפקיד באמת משפיע או שבעיקר משמש עלה תאנה, סטרוק עונה: "ישבתי בקבינט כאשר תוך כדי הדיון השתנתה ההיסטוריה של מדינת ישראל. ודאי שלא כל ההחלטות מתקבלות רק בחדר הזה, אבל הוא בהחלט משפיע. יש החלטות שמתקבלות בקבינט, המונה 13 שרים ובעלי דרג ביטחוני בכיר, ולפעמים החלטות רגישות יותר עוברות לפורום מצומצם יותר. כחברת הקבינט אני יכולה לבקש להעלות נושאים לדיון, ולפעמים מגמת הדיון בשולחן משתנה כשאנחנו מביאים קול מסוים. כשנכנסתי לממשלה זו הייתה הבקשה היחידה שלי מבצלאל סמוטריץ', כי כאשר הייתי חברה בוועדת החוץ והביטחון, נחשפתי לעומק הקונספציה עוד הרבה לפני שהמלחמה פרצה. שם הבנתי כמה חשוב להשפיע בנושא הזה".
מי שינבור בדיווחי החדשות לפני המלחמה יגלה שסטרוק הייתה אולי כמעט היחידה שהתריעה שוב ושוב על התעצמות חמאס, על ליקויים צבאיים וביטחוניים, והעלתה נתונים נוספים מטרידים שהתפוצצו לנו בפנים בשבעה באוקטובר. כעת, כחברת הקבינט, היא עמלה ליצור שינוי, בין השאר בנוגע לרעיון של "צבא קטן וחכם" – תפיסה שכשלה. "אנחנו משנים את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. לבצלאל יש נתח מאד משמעותי בזה", היא נותנת קרדיט לראש הסיעה שלה. "בשורה התחתונה מתחוללים בשקט שינויים דרמטיים. למשל הפעילות המשמעותית במחנות הפליטים ביהודה ושומרון, שלא קרתה בעבר, זו תוצאה של העבודה שלנו".
שינוי נוסף שהתרחש בקבינט הוא סידור הפירמידה מחדש, אחרי שנים שבהן שהדרג הצבאי והמקצועי קבע מדיניות, והדרג המדיני הובל אחריו. "חזרנו לעמדה הנכונה והבריאה: הדרג המדיני הוא הקובע והדרג המקצועי עומד לשירותו, ולא הפוך. זה תהליך, שום דבר לא קורה בבום", מבהירה סטרוק.
גבורת הרוח
הריאיון שלנו מתקיים בזמן הפסקת האש של עסקת החטופים, כשעוד טרם ידוע אם פני המדינה לחידוש הלחימה או להמשך ההפוגה. כך או אחרת, לסטרוק חשוב לפנות במיוחד לנשות העורף, שמחזיקות מלחמה כבר שנה וחצי: "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכותן ננצח במלחמה. אם לחיילים שנמצאים בחזית לא היה עורף חזק ומגבה – הם לא היו עומדים בזה", היא קובעת. "הצבא שלנו נישא על כתפיהן של לוחמות שקופות, הנשים. צה"ל יכול להציג סדרת הישגים בחזית – כמה מנהרות הושמדו, כמה מחבלים חוסלו, ומה יכתבו על ההישגים השקופים בעורף של מי שאין להן דרגות ומדים? שהן הצליחו להסתער על הכביסה? לארגן שבת לבד? לא לאבד סבלנות? אבל בסוף הכול נשען עליהן.
"נכנסנו למלחמה עם חוסר המוכנות הכי עמוק שאפשר לדמיין", היא מחדדת. "חוסר בחיילים, באימונים, בציוד אישי ללוחמים עד רמת מחסור בנעליים, וכן בנשק, באמל"ח ובכלים כבדים, לצד מחסור בתוכניות מלחמה וחוסר בגיבוי בין־לאומי. רק עכשיו, כשטראמפ הגיע, אנחנו מבינים עד כמה היה חסר מי שיגבה אותנו מול האג, מול האו"ם, מול מועצת הביטחון". את כל אלה היא מונה כהקדמה, כדי להבהיר שהעתיד צופן אחרת: "עד לא מזמן ניהלנו את המלחמה הזו בידיים קשורות, בשלושה היבטים: הראשון הוא אמברגו צבאי – היום מותר לומר בקול: ביידן הטיל עלינו אמברגו, ואי אפשר להילחם ללא נשק.
"ההיבט השני הוא ניכור והפקרה בחזית הבין־לאומית, כולל הסתכנות בצווי מעצר לכל חייל שמטייל בחו"ל. והשלישי הוא כבילת ידיים תוצרת בית. כי לרמטכ"ל היוצא – אדם עתיר זכויות שאני מעריכה מאוד – הייתה רתיעה חזקה משלטון ישראלי בעזה. ולכן, למרות הנחיות ברורות של ראש הממשלה, בסוף הרמטכ"ל וגלנט קבעו עובדות בשטח ויצרו מעגל בלתי אפשרי שבו ביד אחת נלחמים בחמאס וביד השנייה מאכילים אותו.
"הלחימה הייתה מלאת גבורה, ותוצאותיה משמעותיות, ולמרות שלוש המגבלות האלה היא כן נחלה הישגים וכופפה את חמאס, אבל עכשיו אנחנו עם פנים למלחמה מחודשת, ללא המגבלות". לדבריה, ללחימה כזו יכולה להיות השפעה משמעותית גם על השגת עסקה טובה בהרבה לשחרור חטופים, בדומה לזו שנחתמה בתחילת המלחמה.
סטרוק עוברת בבקיאות על החזיתות השונות, מסרטטת מה המצב הצבאי והמדיני בכל חזית, מה צפי הלחימה ומהן הנסיבות. ההסברים רהוטים ובהירים, מלאי שליטה בפרטי פרטים. "את תוכנית כוח רדואן לפלוש מהצפון הכרתי כבר מוועדת החוץ והביטחון, לכן כבר בשבוע הראשון עליתי לצפון".
אם התוכנית הייתה ידועה, למה היא לא סוכלה מראש?
"צה"ל הכין תוכניות נגדיות", היא עונה, "אבל מדינת ישראל תמיד בדילמה אם היא מוכנה להיות התוקף, ומתי מגיע הרגע שבו מוכנים לשלם את מחיר שבירת השקט. עקרון שמירת השקט הוא אחד התסמינים שהשתנו בעקבות המלחמה הזו".
אתם הממשלה, מה עוצר את הממשלה מלמשול ולבצע מדיניות?
"אי אפשר להוביל שינוי בכל החזיתות בבת אחת. יש שמיכה והיא תמיד קצרה, צריך לתעדף, אי אפשר לשנות בעוצמות גבוהות את הכול בבת אחת. במקרה של המלחמה העצימה בלבנון, חיכינו לחלון הזמנים שלפני הבחירות בארצות הברית, כדי שביידן לא יחסום אותנו מדינית. ואז הספקנו מה שהספקנו לקראת חלון הזמנים הבא, שבין הבחירות לחילופי השלטון, ובשלב הזה היה צריך לחתוך. עיקר הקרדיט על ההישג הזה מגיע לשר דרמר, אבל גם אנחנו, בצלאל ואני, היינו מעורבים, והכנסנו תנאים וסעיפים משמעותיים בהסכם שנחתם. בגדול יש לנו כיום חופש פעולה צבאי בלבנון, וצה"ל אוכף שם בצורה נחושה. זה האופטימום? לא, אבל זה שיפור דרמטי".
עם הצפי לחזרה ללחימה עצימה, יש לה מסר לנשים העייפות לפני סבבי המילואים הבאים: "כדי שאף אישה לא תחשוב שהיא שולחת את בעלה או את בנה למלחמה מדשדשת, חשוב לי לומר שעכשיו נוכל להילחם אחרת. פנינו להכרעת והכנעת החמאס. קודם כול אני רוצה לומר לנשות ישראל תודה עמוקה על הנשיאה בעול. גם העול היומיומי שמאחורי תקופות לחימה ארוכות, וגם ובעיקר על שהן נושאות את הרוח הגדולה של המלחמה הזו. ראינו את הרוח הזו במחלקות הפצועים, בהלוויות, בניחומי האבלים. פגיעה ברוח הזו הייתה יכולה להפיל את כל המלחמה. ראש הממשלה אומר את זה כמעט בכל ישיבת קבינט – תוך כדי שיושבים ודנים בכל פרטי הפרטים, המפות, המספרים והסעיפים, הוא תמיד מזכיר שאנחנו מנצחים בזכות הרוח הגדולה של העם".
"עלבון עמוק לתורה"
סטרוק עוצרת לרגע מדבריה ומגיעה לאחת הסוגיות הכאובות שהעסיקו את בני הציונות הדתית במלחמה הנוכחית. "מתי הרוח הזו התחילה להיסדק? וזה ממש כואב לי", קולה מלא צער, "כשהקושי והעומס התפרצו ועלו על גדותיהם בסוגיית גיוס החרדים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עלו קולות של שבר משורות המגויסים. מול האויב לא נשברנו. גם כשנפלו ונפצעו לנו חיילים, הנשים הגיבורות עמדו בקומה זקופה ובראש מורם מול האויב. אבל דווקא מול החרדים התחיל גל התפרקות.
"כמובן", היא מבהירה, "אף אחת לא התכוונה לתוצאה הזו. זו הייתה זעקת אמת של אי־צדק וכאב על החוסר בערבות הדדית. אבל הצורה שבה נזעקה זעקת ה'אי אפשר יותר' כדי לקרוא לחרדים – חלחלה והשפיעה לצערי גם על הדרג הצבאי והמדיני ועל החלטות שהתקבלו. זה נעשה בתום לב, אבל זה החליש מאוד".
המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ה,
קרדיט: רחלי מושקוביץ
צילום: אחינועם בן יצחק
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
