);

גאולה משפטית

אתי מידד מספרת על הקמת ארגון 'חננו', שעוסק יום ולילה בעזרה משפטית לעצורים יהודים על רקע לאומני, וסוקרת את הפעילות השוטפת שלו היום. בריאיון אישי היא מדברת על הקשר העמוק לאבות האומה שבמערת המכפלה, על החיים תחת טרור ערבי ואטימות משטרתית, ומסבירה מדוע זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו גאולה

אני הולכת ברגלי לעבר ביתה של אתי מידד. הבית, שנקרא בית חסון, מחובר לפיסת היסטוריה ושמה בית הדסה – בניין מגורים עתיק ששוכן בלב היישוב היהודי בחברון. אני עוברת לבד בין הסמטאות, בין שדרת החנויות הערביות המדוברת כל כך לכתובות גרפיטי ענקיות שמתנשאות על קירות אבן ומתקני צבא. הצבא, כמו שאתן בטח מבינות, הוא חלק מהנוף כאן. חיילים עומדים דרוכים לכל אירוע שלא יבוא, ומכוונים אותי בחיוך לעמדה הבאה.

בהליכה הקצרה הזאת אי אפשר שלא להיזכר באירועים שעוד כמה דקות יעלו בריאיון – פיגועים במקום היו ועודם דבר שבשגרה. הזיכרונות הנוראיים הטריים שצפים ועולים מתחברים עם נקודות ציון של נרצחים אחרים משנים קודמות, ששמותיהם מצוינים לאורך הדרך. לא פלא הוא שדווקא שכונה זו הייתה לערש הקמת ארגון 'חננו' לפני כ- 17 שנים. במקום שבו נמצאים חיילים, תושבים יהודים ותושבים ערבים זה לצד זה, והרבה לפני שאלאור אזריה היה בכותרות, זיהו שמואל ואתי מידד את הבעייתיות במערכת שעומדת הכן כדי לעצור, לתחקר ולכבול את ידיהם של מי שאמורים להגן עלינו.

כל יומיים קורה משהו בחברון. צילום: יעל בר כוכבא

מאה אחוז משרה
אתי (55) היא אימא לתשעה ילדים וסבתא לנכדים. היא גדלה ביישוב נחלים, והקשר שלה לחברון החל עוד בהיותה נערה, בימים שבהם הרב משה לוינגר נדד מנחלים למה שהיה אז בניין הממשל הצבאי בחברון. מה שקשר אותה לחברון היה קבוצת "הנוער למען חברון עברית".
"כשהייתי בשביעית נועם ארנון והרב יוסי ארציאל הקימו אותה", היא מספרת. "עדיין לא היו יהודים בחברון. קצת אחרי כניסת הנשים לבית הדסה ורצח ששת הבחורים הגעתי לפה ומיד התחברתי. היה ברור לי שכאן גם אעשה שירות לאומי. כאן גם הכרתי את בעלי, זנגי, שלמד בישיבת ההסדר בקריית ארבע ומדי פעם היה מלווה בנשק סיורים שהדרכתי. אחרי שבועיים החלטנו להתחתן".

זנגי הגיע מרחובות, למד בישיבת ניר והיה פעיל בארגון שראל שמביא לישראל מתנדבים מחו"ל.
"בתור בני נוער שנינו פעלנו ונלחמנו, כל אחד לחוד, נגד הסכם השלום שדיברו עליו אז. בדיעבד התברר לנו שהכרנו עוד קודם, כשהוא הדריך כניסת קבוצות לימית ואני הייתי ביניהן".
אתי וזנגי מידד התחתנו וקבעו את ביתם בחברון. היא מראה לי תמונות ישנות מהקמת שכונת תל רומיידה, ובשמה העברי אדמות ישי. הרים שוממים, קרוואן רעוע, ובעיקר – אנשים צעירים עם אור ולהט בעיניים. לאחר החתונה זנגי המשיך בלימוד התורה, במקביל לפעילותו בארגון שראל. אתי הייתה בבית "במאה אחוז משרה".

באותה תקופה פעלה בארץ "המחתרת היהודית" – התארגנות של בחורים שכאבו את הפיגועים הנוראיים שהתרחשו בארץ, כמו רצח השישה בבית הדסה ורצח אהרון גרוס. כנגד גרוס וכנגד אוזלת ידה של הממשלה, הם תכננו וביצעו פעולות נקם בערבים. לאחר ניסיונות רבים וממושכים של השב"כ, נתפסו עשרים ותשעה מחברי המחתרת, הועמדו לדין ונכלאו.
"אלו היו החברים שלנו שנעצרו, וזה היה בשבילנו שבר מאוד גדול", אומרת אתי בכאב. "זנגי התמסר לפעילות ציבורית למענם. הוא היה תלמיד של הרב יהודה חזני ויעקב נוביק, ויחד איתם פעל לעזרת המחתרת, שנקראה 'למען אחיי ורעיי'".

אפשר לומר שזה בעצם סיפור הקמתו של ארגון 'חננו'?
"אפשר לומר שאז קלטנו, שכמו רבי אריה לוין שנקרא 'אבי האסירים' והעניין הזה היה בנשמתו, גם זנגי – האסירים היהודים, זה בנשמה שלו".

באותה תקופה התפרסם סיפורו של וויליאם נקש, יהודי שהרג ערבי בצרפת ונמלט לישראל. ערב החתונה שלו הוא נתפס, ובמשך שלוש שנים זנגי לא נח. "הוא לא יכול היה להעלות על דעתו שיהודי יוסגר לגויים. וכשהוא מתמסר למשהו – הוא שם עד הסוף ופשוט עושה את מה שצריך לעשות. זה הפך להיות כל החיים שלנו. הוא הלך אז לרבנים, לאישי ציבור, לכל עמך ישראל. הוא היה נוסע בכל רחבי הארץ ודופק על דלת ביתם של חברי כנסת באמצע הלילה. הוא הכיר אותם בפיג'מה. הוא לא התייאש וניסה לשכנע אותם שישחררו את נקש. כשהוא ניגש
לרב עובדיה יוסף וביקש שיעזור לו, הרב אמר לו בהתפעלות: איך השגת את המצווה הזאת? אני מקנא בך".

עד כמה את היית מעורבת אז בפעילות הזאת?
"בזמן הזה הייתי שר הפנים ובעיקר החזקתי את הבית, את הילדים. מצד שני, כשאת גרה בחברון כל יומיים קורה משהו, אז הייתי מעורבת במה שקורה וליוויתי גם את זנגי בפעילות שלו. הוא משתף אותי ומתייעץ איתי".

כשאתי מדברת על המצב בחברון היא מדברת על מצב מתמשך של "בלגנים משפטיים", לדבריה. "הרב צבי יהודה היה רגיל לומר שמשרד החינוך ומשרד המשפטים הם שני משרדים שרק שבירתם היא תיקונם. ערכאות הן הפך הקודש, הפך התורה. אומרים הרי לא ללכת לערכאות, זו הלכה, שאסור לך לפנות לבית משפט. אנחנו החלטנו להיכנס לתוך הדבר הזה והקמנו את 'חננו'. לא יכולנו לעמוד מהצד ולראות איך יהודים נשפטים, איך מי שמגן על עצמו בסופו של דבר נכלא".

מאיפה האומץ?
"באיזשהו מובן זה באמת לא כל כך מתאים לנו. זנגי, עם כל העשייה הציבורית שלו, הוא איש נחבא אל הכלים ומאוד רגיש. ובאמת הרגישות הזאת מקשה, זה לא קל. זה כמו לגדל ילדים, זה הדבר הכי קשה בעולם אבל את לא תוותרי על זה. זו שליחות שגובה מאיתנו מחירים, אבל היא חשובה ולכן גם משמחת. אנחנו עוברים קשיים, מתפללים, מתגברים, בונים כלים וכל פעם מתחילים מחדש".

חקירות השב"כ יותר קשות מהכול. צילום: יעל בר כוכבא

כרטיס עם מספר טלפון
כשנתיים לאחר הקמת 'חננו' ביצעה ממשלת ישראל את תוכנית ההתנתקות, שכללה את גירושם של אלפי יהודים מיישובי גוש קטיף. מי שעמד אז מאחורי העצורים היה ארגון צעיר, שבתוך חודש הפך להיות משענת תומכת ומקצועית וליווה חלק מהנאשמים שנים רבות.
"די צפינו את מה שהולך לקרות. ראינו את זה כבר בהפגנות, ולכן חילקנו כרטיסים עם טלפונים. כשהגירוש התחיל ואיתו גם המעצרים ובעזרת צוות מסור הקמנו מוקד של 15 טלפנים שמקבלים פניות 24 שעות ביממה".

בזמן הגירוש ישבה אתי במשך 25 ימים בכלא מעשיהו, יחד עם בתה מרים, שהייתה אז תינוקת בת שמונה חודשים. בתקופה זו נשאר זנגי עם הילדים בבית.
"כשראינו את עיוות הדין בבתי המשפט, לא יכולתי לשתף פעולה עם נחשול הטירוף שבגירוש. כל כללי השלטון, הסדר והמשפט נטרפו. כמו שציפינו מחייל לסרב פקודה, כך גם אני סירבתי לשתף פעולה עם מערכת המשפט. אמרתי לשופטים שאני לא מכירה בסמכותם לשפוט אותי. לא עברתי על שום חוק, והפושע הוא מי שמחריב בתי יהודים ומגרש אותם ומי שמשתף עם זה פעולה, כולל בתי המשפט".
בסופו של דבר שוחררה אתי מהכלא בעזרת פרצה משפטית שנמצאה והתיק נגדה נסגר.

יש עצה גורפת שכל אחד יכול לקבל מכם?
"סייג לחוכמה שתיקה, זו עצה טובה. אבל לא תמיד, יש מקרים מורכבים. השב"כ מתוחכם והוא יודע גם להאשים אותך וגם להיעזר בך. ולכן הכי טוב זה לומר: אני לא מוכן לדבר עד שאני לא מקבל עורך דין של 'חננו'".
הטיפול הזה הוא ממש כמו בחדר מיון. אלו דקות קריטיות וליווי משמעותי שממש יכול להציל את הסיפור – ואת זה מקבלים חינם לגמרי. "הכול עלינו", אומרת אתי. "אם נסגר התיק – מה טוב. אם לא – הוא עובר למחלקה שנקראת תיקים עיקריים, ואז יש מישהו שמלווה אותו לאורך המשפט מול עורך דין במימון משמעותי. יש מקרים קשים שמצריכים הרבה עבודה משפטית. אחת האימהות אמרה לי שבכסף שהם שילמו לעורכי דין הם היו יכולים לקנות שני בתים".

בזמן שבחור נעצר, ב'חננו' לא שוכחים גם את ההורים, האישה והילדים שמחכים בבית. אתי מלווה את האימהות והנשים לפי הצורך יחד עם הצוות המסור.

איך מגיבה משפחה ששומעת שהבן שלה נעצר?
"דבר ראשון זה שוק. זה תמיד קשה, גם אם את מתנחלת מאיזושהי גבעה. למשל, בישיבת פרי הארץ בנחלים, השב"כ נכנס למוסד חינוכי בצורה לא חוקית. התחילו להזמין את הילדים לחקירות ופתאום התחילו מעצרים, ומי שעצור שם עד עכשיו הוא קטין. צריך להבין שחקירות של השב"כ הן דבר קשה יותר מהכול".
פרט לדאגה לבן, המשפחות נמצאות בקושי ובחוסר אונים מול מערכת אטומה ונוקשה. "אתה נמצא מול מערכת שמתייחסת אליך בזלזול, באטימות נוראית, ולמרבה הצער לא תמיד יש תמיכה ציבורית. הם באים אליך הביתה, עושים לך חיפוש בבית, חיפוש בגוף, הופכים לך את הבית בארבע לפנות בוקר. לפעמים חוקרים את ההורים: פתאום האם מוזמנת לחקירה, האב מוזמן לחקירה. הם קוראים להם דווקא ביום שישי, שעתיים לפני שבת".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות למגזין בקליק לחצי כאן 

אודות הכותב/ת

השאר תגובה