);

יורה דעה: איילת לאש נותנת קול להתיישבות ברשת

בתוך חמש שנים הפכה איילת לאש מאנונימית לאושיית פייסבוק עם כמעט 15 אלף עוקבים. מדי יום היא חושפת סיפורים מסמרי שיער על הנעשה בהתיישבות, מותחת ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה ומשמיעה את קולם המושתק של מאות אלפי אזרחים. את כל זה היא עושה בהתנדבות ובשעות הפנאי. ביום יום היא קודם כול אימא, מורה ומחנכת אהובה שמסרבת להכניס את דעותיה הפוליטיות אל הכיתה

במשך שנים רבות מדי הרגישו מיליוני ישראלים כי אין להם יכולת ביטוי וכי קולם לא נשמע במרחב הציבורי. כלי התקשורת המסורתיים – הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות המודפסת – נשלטו ברובם על ידי אליטה תקשורתית ששיקפה את עצמה ואת דעותיה, בעוד קהלים רבים אחרים נותרו בחוץ. עידן הרשתות החברתיות שם קץ לבלעדיות של התקשורת המסורתית על צריכת החדשות שלנו. מובילי דעת קהל ברשת, יחד עם אנשים פרטיים וארגונים שהתגייסו למשימה, משנים את פני החברה הישראלית ומדווחים מהשטח על אירועים שבעבר לא זכו לחשיפה ציבורית ולא קיבלו אף דקת שידור.
איילת לאש (30), ילדה טובה פתח תקווה, הפכה בתוך זמן קצר לאחת הנשים הימניות הבולטות ברשת. במשך שנים רבות, היא מעידה, חיפשה דרך להביע את דעותיה הפוליטיות. כנערה שגדלה במשפחה עם שיח פוליטי ער ודיונים נוקבים בסעודות שבת, פקדה איילת את הפגנות הימין לאורך השנים, לקחה חלק פעיל בהתנגדות לגירוש מגוש קטיף ושהתה עם המתיישבים בזמן פינוי עמונה.
לפני כחמש שנים גילתה לאש את הרשתות החברתיות ובראשן הפייסבוק, ואלו אפשרו לה להשמיע את קולה ואף להיות שופר של עוד רבים אחרים. כיום לאש היא אחת הפעילות החברתיות ואושיות הפייסבוק המוכרות בארץ, כשמאחוריה עומדים כמעט 15 אלף עוקבים שקוראים את דבריה באופן קבוע, מגיבים ומחזקים את ידיה במאבקה למען ארץ ישראל.
היא ידועה ביכולותיה לכתוב פוסטים נחרצים, כאלה שלא עושים הנחות לאף אחד, וזוכה לאהדה ציבורית ולשיתופים רבים ברשת. מנגד, התבטאויותיה החריפות מביאות לתגובות סוערות וגורמות לאנשי שמאל לפעול לחסימת פעילותה.

צילום: רעות קורנברג. איפור: ציפיה עמרן

לוחמה וירטואלית

אני פוגשת אותה בביתה שברחלים, היישוב שבו היא מתגוררת עם משפחתה בשנים האחרונות ושלטובתו עזבה את פתח תקווה. לאש, אימא לארבעה בגיל שנה עד עשר, מחנכת בבית הספר היסודי בעפרה, כלל לא נראית קשוחה או מאיימת, ביתה לא מעוטר בשלטי מחאה או בגרפיטי של "כהנא צדק". בבוקר החופשי שלה כמורה, בשעה שהילדים במסגרות והכביסה כבר נתלתה על החבל בחוץ, אנחנו יושבות לשיחה שלא משאירה צל של ספק מי היא באמת.
לאור הקרבות שאת מנהלת ברשת, מפתיע למצוא אותך מסתובבת בבית בלי שכפ"ץ. את נראית אישה הרבה יותר רגועה ממה שאת מצטיירת.
"אני בן אדם מאוד רגוע. אני אומרת את הדעות שלי בנחת וזה סתם נשמע צועק. עם השנים למדתי לסגנן את הכתיבה שלי כדי שתהיה מעניינת וקולחת. אם אכתוב דיווחים יבשים על פיגועים, אף אחד לא יקרא. אז מצאתי את הדרכים הציניות וההומוריסטיות לתבל את הנושאים שצריכים להישאר על סדר היום ולהשמיע אותם מבלי שאצא טרחנית או משעממת. המטרה שלי היא לא להיות פרובוקטיבית ואני גם לא תופסת את עצמי ככזאת. אני אומרת את האמת, גם אם בדרך יש הרבה התנגדויות".
לאש מבהירה שאין קשר בינה ובין התדמית הקשוחה שמייחסים לה. "תופסים אותי כמיליטנטית עם דעות קיצוניות, אבל אין בי שום קשיחות. להפך, יש בי המון רכות כלפי האחים שלי, כלפי העם שלי".
מה היה הפוסט הראשון שזכה לחשיפה והוביל אותך להמשיך בפעילות ברשת?
"זה היה פוסט שהעליתי אחרי הפיגוע שבו נהרג דני גונן. השוויתי בין מספר האזכורים שהיו בתקשורת על הפיגוע ובין מספר האזכורים על הרצח של אבו-ח'דיר שאירע שנה לפני כן. בעקבות הפוסט קיבלתי הרבה תגובות וראיתי שאנשים רוצים לשמוע את הקול שלי. מצאתי מקום שבו יכולתי לשתף את הדעות שלי. עד אז הייתי קוראת ושומעת חדשות והייתי מרגישה שאין לי איך להביע את תחושותיי. עכשיו אני משקפת הכול ברשת".

צילום: רעות קורנברג. איפור: ציפיה עמרן

למרות החיבוק האוהד מתומכיה, לא פעם מקבלת לאש גם תגובות קשות וקיצוניות. היא מעידה כי עם הזמן עברה תהליך של התקשחות ולמדה לא להיפגע מכל מילה כתובה. "בהתחלה הייתי נפגעת, מתווכחת ופותחת בדיונים. היום אני מבינה שלא צריך להתרגש מכל תגובה. יתרה מכך, אני לא נוהגת למחוק תגובות ומעדיפה להשאיר אותן כפי שהן. אלא אם כן מדובר בתגובות שנושאות תוכן אלים, פוגעני או גס. אבל את הביקורות אני משאירה".

מה המטרה שעומדת לנגד עינייך כשאת מעלה פוסט שיכול להתפרש כקיצוני ופרובוקטיבי?
"קודם כול, אני רוצה להעלות למודעות אירועים שקורים בארץ ואף אחד לא יודע עליהם, נושאים שהתקשורת משתיקה ודואגת להעלים. חלק ניכר מהפעילות שלי נוגע במצב בשטחים, אבל יש עוד נושאים חשובים אחרים שצריך לתת עליהם את הדעת, כמו סוגיית המצב הביטחוני בארץ באופן כללי. אני מקבלת מדי יום אינספור הודעות מאנשים שמשתפים מה קורה בחיפה, בבאר שבע, ביפו, בירושלים. הבעיה קיימת לא רק מעבר להרי החושך, אלא בכל מקום. בנוסף לכך חשוב לי להביע דעות שפעם היו נחשבות למוקצות מחמת מיאוס, למילים שאסור לומר בציבור. היום הנושאים האלה נכנסים למיינסטרים, עם הזמן אני נתפסת כפחות הזויה והדעות מחלחלות גם לתוך החברה הישראלית".
למרות השינוי שאיילת מתארת, פרופיל הפייסבוק שלה זוכה לחסימות קבועות של הנהלת הרשת. "היום אני בדיוק חוזרת מחסימה של חודש. אני ממש מנסה להפחית את מספר החסימות, אבל להימנע מהן לגמרי כנראה לא אוכל. למדתי להיזהר ולא לכתוב מילים שאסורות עליי בעיני קבוצות קיצוניות, בעלות דעות הפוכות משלי. אנשים עוקבים אחריי ורק מחכים שאפול בלשוני. למשל, אם אכתוב את המילה ערבים, אני אחסם. אם מישהו אחר יכתוב את המילה הזאת – לא יקרה כלום. אז אני כבר לא משתמשת במילה ערבים אלא ב'חמודים', כי חמודים זה בסדר. לא תמצאי אצלי בפרופיל אף ערבי, למרות שאני כותבת המון על המגזר", היא אומרת בחיוך.
מהיכן האומץ לעמוד מול תגובות שדורשות ממך להתקפל וגורמות לחסימות?
"האמת בוערת בי. לא מפחיד אותי להגיד את דעתי, למרות שהיו תקופות שממש חששתי לחיי. אנשים הזהירו אותי, אמרו שאני צריכה להפסיק לדבר על נושאים מסוימים ולהוריד פרופיל. מטבעי אני לא בן אדם שקורא לאנרכיה או כזה שעובר על החוק. אני מאוד משתדלת לכתוב דברים שהם במסגרת החוק. לצערי, גם היום בישראל של 2019, יש חוסר דמוקרטיה בנושאים מסוימים ולא כל דבר אפשר לומר".

הכתבה המלאה החודש במגזין פנימה
להצטרפות וקבלת מתנה מפנקת לחצי כאן

אודות הכותב/ת

השאר תגובה