בכל שבוע אני מוצאת את עצמי מצטלמת, פוגשת, שולחת סרטון לילדת בת מצווה. לי מעולם לא שלחה רבנית ברכה. לי לא חגגו בת מצווה. נולדתי בשבעה עשר בתמוז. נולדתי בשבירה: בשבירת החומה, בשבירת הלוחות, ביום שמצפים בו לשבירת הצום.
ואיזה יום ענק. מדי שבעה עשר בתמוז אני שרה לעצמי בשקט "היום יום הולדת" ומברכת אותי ומקליטה אותי לעצמי וקוראת לי בתורה, את הפסוק האחרון בתורה אני קוראת לי. הפסוק היפה בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וחז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על ידיו החזקות של משה בשעה ששבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז.
היום יום הולדת לתורה חדשה, אמר הרב מוישה שפירא זצ"ל. תורה ל'שבורים'. לכל מי שהרגישה מורא גדול, לכל מי שהרגישה שהחיים באו עליה ביד חזקה מדי, באים הלוחות השבורים ואומרים: רק עבורך שבר משה רבנו את הלוחות. עכשיו – קומי ותאספי את השברים.
משה החזיק בתורה שאהב כל כך, שציפה לה כל כך, ומנגד הביט בעם שלו שאהב כל כך, שמסר את נפשו עליו כל כך, ונאלץ להחליט את הנוראה שבהחלטות חייו: הוא יודע שזו בחירה קשה, או הם או לוחות. אז הוא ישבור את לוחות ליבו וישבור את הלוחות שבידיו. מפני שאתם, העם שלי, חשובים יותר.
אוספים רסיסים
"וכשעובר על אדם שבירה", כתב רבי צבי אלימלך מדינוב, "ידע שעכשיו יתהפך הכל לטוב מפני שמהאין, יבוא עזרי. ועזר"י, הוא התכללות הרע בטוב כי יש במילה זו גם 'רע' אבל גם 'י"ז', בגימטריה 'טוב', ויתהפך הרע לחירות ולטוב אם יבין שהרע – הוא כיסא אל הטוב".
אז לא קישטו לי כיסא לבת המצווה, ולפעמים כיסא ריק הוא "כיסא אל הטוב", הוא המקום של ה'אין' שיביא את ה'עזרי', החוכמה שבראיית הטוב מן הרע.
הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ב של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן
