בשפת הלב: זקנת השבט

עם אמא דוּדוּ היה אפשר לדבר על הכל. היא הייתה אומרת את דעתה בלי להתבלבל, בכנות מתובלת בחוש הומור. ויחד עם זאת, אמרה:" אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תדברי"

בשנים האחרונות אני מחפשת את מדורת השבט שלי, שבט הנשים. את הרחם שיכולה לעטוף, לחמם, להזין. לתת כוח. יש מין אחווה בין אנשים שעברו את אותה חוויה, התמודדו עם אותו ניסיון. וגם אנשים שהיו עד לפני רגע זרים, נהיים קרובים.

ולנו, הנשים, יש הרבה חוויות משותפות. מעצם היותנו מי שאנחנו. היום המדורה הזאת יכולה להיות קבוצת וואטסאפ, או ישיבה בבית קפה (בקרוב בימינו אמן!) העיקר שיש מרחב מכיל, שאפשר לחלוק בו, לתת ולקבל.

בכל מדורת שבט יש גם את זקנת הכפר. מישהי שנהרות הזמן חרטו את הקמטים שעל פניה, והעיניים שראו כל כך הרבה, עמוקות ויודעות. אני מתגעגעת לזקנות האלה. שומעת את הקול החם והצרוד, ספוג מבטא ומתיקות. 

את סבתא שלי לא זכיתי כל כך להכיר. אבל לפני חודש נפטרה באופן פתאומי החברה האחרונה שלה, אישה מופלאה, חזקה וחכמה. שמה דינה אלפסי, אבל בעיר הולדתי דימונה כולם קראו לה 'אמא דוּדוּ', ובשבילי היא הייתה זקנת שבט, כמו אמא של כולם.

בשני ביקוריי בשבעה בלעתי בשקיקה אוצרות של סוד החוכמה הנשית, הפשוטה והעמוקה שלה. הרגשתי חלקים רדומים בתוכי מתעוררים, ורוצים יותר. 

כל אחד מיוחד

אמא דודו גידלה אחד עשר ילדים, רובם גרים בדימונה, עם נכדיהם, ניניהם ואחייניהם. וכל אחד מתוך החמולה הגדולה הרגיש הכי אהוב. כך בשבעה כולם אמרו: "אמא דודו אהבה את כולם, קיבלה את כולם, אבל אליי היה לה יחס מיוחד…" איזה פלא לתת כזאת תחושה לכל כך הרבה אנשים.

אחותי ואני דומות, והרבה אנשים מתבלבלים בינינו, אמא דודו מעולם לא התבלבלה. תמיד שואלת ומתעניינת, מחזיקה ראש ותפילות, על כל אחד בעניינו. לפני חודשיים התחתנה הנכדה אפרת, חברה יקרה שלי. באתי לחופה. חתונה קטנה ומרגשת, ואמא דודו. האור קרן מפניה. כשהיא ראתה אותי, היא שמחה כל כך, ביקשה לראות את אורי מרים, בירכה אותה מכל הלב, ואמרה לי: "כמה התפללתי…"

עם אמא דודו אפשר היה לדבר על הכל. היא הייתה אומרת את דעתה בלי להתבלבל, בכנות מתובלת בחוש הומור. ויחד עם זאת, אמרה: "אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תדברי". כשיצאה הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל", שדיברו בה על כל העוולות שנעשו לעולי מרוקו, אמרו לה: "אמא דודו, איך עשו לכם ככה?" והיא אמרה: "אנחנו הגענו לארץ ישראל? אנחנו פה? זהו. לא מעניין אותי". 

היא גרה בשכונה שעם השנים הפכה להיות שכונה לא פשוטה. הילדים שלה, שגרו בשכונות חדשות, טובות ויפות יותר, ניסו לשכנע אותה לעבור לידם. והיא אמרה: "מה פתאום, מי יגור כאן?" ולא הסכימה. היא הייתה אוספת כסף מדיירי הבניין, ומשלמת על ניקיון, שיהיה נעים. ביום שנפטרה, המנקה הבדואי נכנס לבית, ובכה עליה בדמעות, סיפר על היחס שלה, שהייתה תמיד מאירת פנים, מציעה לשתות ולאכול.

תעמידי סיר 

האוכל של אמא דודו היה הכי טעים בעולם. היא בישלה עד רגעיה האחרונים, והכינה לכל אחד מה שהוא אהב. מחלקת קופסאות, מארחת את כולם. בשבת לפני שהלכה לבית החולים, שמרית נכדתה באה עם ילדיה, ובצאת השבת אחד הנינים בכה שהוא לא רוצה ללכת. 

אחרי שיצאו, שמרית קיבלה טלפון: "תבואו השבוע באיזה ערב, אני אכין לו את הקציצות שהוא אוהב. שמרית אמרה לה בדמעות: "סבתא, איך יש לך כוח? איך את בכלל רואה אותו? יש אנשים שרק רוצים שיפנו להם את הבית, ואת? רק תבואו. ותישארו. ואולי עוד קצת."

שאלנו את הכלה שלה, קרן, איך תמיד היה לה אוכל מוכן, והיא אמרה: "זה היה מאוד פשוט. כל בוקר, אחרי שהייתה מתפללת ואומרת תהילים, היא הייתה מעמידה סיר. כל בוקר, דבר ראשון סיר. אמרתי לעצמי שלעילוי נשמתה, אני הולכת להכין סירי בוקר. כל בוקר סיר חדש, שיר חדש, הזרמה פשוטה של חיים סביבי".

דינה אלפסי, זכר צדיקה לברכה. יהי רצון שזכרה יתברך בתוכנו בהרבה חיוכים, חיבוקים ואור. בהרבה מטבוחה וקוסקוס וקציצות. באהבה, בפשטות, בצניעות וביושר. אשרינו שזכינו

אודות הכותב/ת

רוחמה בן יוסף

כתוב תגובה