החיים זה לא משחק ילדים

את המשחק חיי שרה אתם מכירים? לפעמים נדמה לנו שאנחנו הפסולים וכולם ממשיכים לרוץ ולשחק. אבל בחיים, כל אחד מקבל את התיק המדויק ביותר עבורו. טור אישי

שבת בצהריים. בעלי נכנס להשני”צ ונשארתי עם הגדולים,יודעת שתכף לביא, התינוק שלנו יהיה רעב. פתאום התקבצו להם ילדי השכונה מול פתח ביתנו עם כדורגל כתום עשוי ספוג והחלו במשחק “חיי שרה”. יצאתי מפתח הבית וקראתי “יאללה, גם אני רוצה!”
ילדיי וילדיי השכנים שאלו בחיוך ובתמיהה -“באמת??”
“בטח,” עניתי. “רק תזכירו לי את חוקי המשחק.” תוך דקה כבר הייתי חלק מהמשחק,או ליתר דיוק, מחוץ למשחק, כי פסלו אותי.

במהלך המשחק הם זרקו לאוויר מושגים של מי שכבר שוחה בפרטים הקטנים.
“יש למרים אלוף”
“רוצה להחליף איתי חיים ” (במלרע) ועוד מושגים שלא הכרתי אך צחקתי ונהניתי איתם.
איזה רגעים מיוחדים. ילדות (שכזו) נשכחת.

בחיים האמיתיים, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף עם מישהו את תיק חייו. ולפעמים,רק לפעמים, נדמה לנו שאנחנו “פסולים” וכל השאר עוד משחקים ונהנים, וזה כ”כ לא נכון ובעיקר לא פייר כלפיי עצמינו.
כל אחד מאיתנו מקבל את הסיפור שנכון באופן הכי מדוייק עבורו.

לפני כמה שנים ישבנו כמה נשים ופטפטנו על הא ועל דא. אחת החברות אמרה בקול בוטח- “כל ערב כשבעלי חוזר-הוא שוטף כלים” ולרגע קטן,זה הזיז אצלי משהו בתוך הלב. הרגשתי אי נוחות.

מה,למה אני “נפסלתי” במשחק? אחרת,איך יכול להיות שבעלי חוזר הבייתה וממש לא שוטף כלים? פספסתי משהו? מה היא עשתה כדי “לזכות” בבעל שמפרגן ושוטף ככה כלים,כל ערב??

אחרי דין ודברים עם עצמי,האסימון נפל,וקול צלצולו נשמע למרחוק, עד היום.
כל אחת והסיפור וההתמודדויות והאיש, הילדים, ההורים, כל אחת וכל אחד. ואי אפשר ולא נכון להקיש מסיפור אחד למשנהו בהישגים או ב”פסילות” שלהם.

אודות הכותב/ת

Avatar

אמא. אישה. יוצרת.

כתוב תגובה