חוגגים גאולה: הרב שמואל והרבנית טובה אליהו רואים את המשיח בדלת

שנים של שליחות ציבורית, בית פתוח, נסיעות בכל רחבי הארץ לחיזוק ולתמיכה, עמידה מול דמויות ציבוריות שסרחו ומסירות אין סופית למען הכלל הפכו את הרב שמואל והרבנית טובה אליהו לדמויות אהובות ומשפיעות ביותר על כולנו, ברמה התורנית והציבורית. כעת הם מדברים על אתגרי השעה, על ההתמודדות עם מגפת הקורונה ועל תהליכים חברתיים ומבהירים: ‘זו טעות לחשוב שהמשיח לא בא, אנחנו נמצאים בימות המשיח ומתקדמים בתוכם כל הזמן’

“אי אפשר להסתכל על אירועי השנה האחרונה רק מנקודת המבט שלנו”, אומרת הרבנית טובה ומבקשת להביט בדברים ממעוף הציפור. את הטיפים שלה לאימהוּת שפויה בתקופה המורכבת הזו היא עוד תעניק בהמשך, אבל בעיניה שינוי הפרספקטיבה הוא צעד ראשוני והכרחי: “יש כאן אירוע עולמי שמחייב את כולנו לחשוב למה הגענו לנקודה הזו ולאן היא צריכה להוביל אותנו”.

הרבנית כואבת את הצער העולמי והיהודי שהביאה הקורונה, ועם זאת היא אומרת בזהירות: “יש כאן איזשהו איפוס שהעולם היה צריך לעבור. היינו באובר גלובליזציה, שכחנו מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו צריכים ללכת. היינו בבלבול של הלאומים, בטשטוש של זהויות, ודווקא אז העולם כמעט ועצר מלכת.

אני לא יודעת מה יהיה בפסח הקרוב”, היא אומרת בכנות, “אבל בפסח שעבר היו פה בארץ כמעט מיליון יהודים שבדרך כלל מבלים את חופשת הפסח בחו”ל. העובדה שהם היו פה מדהימה מבחינתי. סוף סוף היינו במציאות של רוב עם ישראל בארצו. זה חג הגאולה. ההתמקדות הזו פנימה, מבחינה לאומית ומשפחתית, היא דגל לריפוי, לאחריות, להצלת נפשות בקנה מידה מדהים. הלוואי שניקח איתנו את הדברים הטובים שרכשנו בתקופה המורכבת הזו.

עליית מקומן של הנשים זה אחד מסממני הגאולה. הרבנית טובה בחצר ביתם שבצפת. צילום: אביטל הירש

האר”י הקדוש לימד אותנו להסתכל על דברים בראייה מרחבית, גם על חג הפסח ועל יציאת מצרים. נכון שאילו אירועים חשובים מאוד בפני עצמם, אבל בהקשר הרחב יש להם היסטוריה, עתיד. כך אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל על מה שקורה לנו במגיפה הזו”.

בפסח הקודם הייתה ציפייה גדולה לגאולה, כאילו עוד רגע יבוא המשיח. אחרי זה גם הייאוש והאכזבה היו גדולים מאוד. המשיח לא בא, ובמקומו הגיעו בזה אחר זה גלים של תחלואה.

הרב: “זו טעות לחשוב שהמשיח לא בא, גדולי ישראל אמרו שאנחנו נמצאים בימות המשיח ומתקדמים בתוכם כל הזמן. עברנו תהליך משמעותי מאוד בשנה האחרונה, עמים שהיו שונאים לנו לגמרי פתאום שינו זווית ומסתכלים עלינו בעין טובה, מחפשים את קרבתנו. חמש מדינות מחקו את השנאה כלפינו והן מחדשות יחסים איתנו. מדובר במהלך עולמי, העולם משנה כיוון בהסתכלות שלו על עם ישראל משלילה לחיוב. קורה משהו, אנחנו בתהליך, בהתקדמות”.

“גם עצם הציפייה לגאולה מקדמת אותנו”, ממשיכה הרבנית. “אחרי מאה ועשרים שואלים את האדם: האם ציפית לישועה? כלומר, אחת העבודות שאנחנו צריכים לעשות בחיים זה לצפות לישועה. למה? כי הצפייה מקדמת אותנו”.

הרב: “אין ספק שאנחנו בהתקדמות. גם יציאת מצרים לא הייתה תהליך בקו ישר. היו צעקות שבר של בני ישראל לפני קריעת ים סוף והיו צעקות של ייאוש אחרי. כולנו זוכרים את שירת הים, אבל שנייה לפני שהים נקרע צעקו על משה, למה הוצאת אותנו ממצרים? ושלושה ימים אחר כך, במרה, ולאחר מכן שוב ברפידים, צועקים ומתלוננים. במתן תורה בני ישראל עולים למדרגה גבוהה של מלאכי השרת, ובחטא העגל הם יורדים למקום נמוך. בהקמת המשכן הם שוב עולים, ובחטא המרגלים – שוב יורדים”. 

 כמעט כמו הגלים של הקורונה.

“בדיוק. אבל בסוף, אחרי כל הקשיים, עם ישראל מגיע לארץ ישראל ונבנה בית המקדש. מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ עברו ארבעים שנה, ומהכניסה לארץ ועד הקמת המקדש עוד כמה שנים טובות. חייבים לזכור שבפסח אנחנו חוגגים את תחילת התהליך של היציאה ממצרים, ולא את סופו, ללמד אותנו שצריך לשמוח מתחילת התהליך ולא להתבכיין, חלילה, לאורך הדרך”, אומר הרב.

נאה דורשים, נאה מקיימים. הרב והרבנית בלימוד משותף. צילום: אביטל הירש

הרבנית מוסיפה כי בהתמודדות של מדינת ישראל עם מגיפת הקורונה, קשה שלא לראות תהליכי גאולה. “סיפוק החיסון לאזרחים בכזו יעילות, מהירות ואחריות – בעיניי זה ממש חלק מהגאולה. תחשבי על מה שהיה אצל תלמידי רבי עקיבא, או בעוון פעור: מגפות שחיסלו מספרים אדירים בעם. חלק מהגאולה הוא ‘כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך’. אם היום אנחנו יכולים להתמודד עם מגיפה באופן מושכל – זו ממש גאולה”.

הרב: “ברחבי העולם רוב האנשים לא מתחסנים, אנשים נכנעים לקונספירציות, ואילו פה בארץ יש כמעט תשעים אחוז התחסנות מעל גיל שישים. לאנשים כאן יש אחריות, הרבה צעירים מתחסנים לא כדי לשמור על עצמם אלא כדי לשמור על אחרים, יש כאן ‘ואהבת לרעך כמוך’ גדול, ממש רואים את היותנו עם סגולה”.

כוח נשי עולה

אם בשנים רגילות נשים מגיעות לפסח מותשות ועייפות מהניקיונות ומההכנות לחג, נדמה כי השנה רבות וטובות יגיעו אל חג החירות בתחושה שהן על סף קריסה. אתגרי השנה האחרונה, הסגרים, הלמידה מרחוק בזום והעבודה מהבית שחקו את נשות ישראל עד דק. הרב והרבנית רואים את המצוקה שעולה מן הבתים, ולרבנית חשוב להתייחס למציאות המורכבת.

“אתן עצה פרקטית ברוח הימים”, היא אומרת בענייניות. “כדאי להוריד משימות ושאיפות ולקחת הכל יותר בקלילות. יותר לאפשר. זו לא תקופה פשוטה, ואם יש עומסים שאנחנו יכולים להוריד מעצמנו, רצוי להוריד אותם. גם אם הילדים לא כל הזמן בזום, הכל בסדר, שיעשו דברים אחרים. העיקר שיהיו רוגע ושמחה בבית. לא להכניס את הבית ללחץ ולמשטר, אלא להשתדל לייצר אווירה נעימה ומאפשרת. כל מה שמיותר – פשוט לוותר עליו, הילדים יוכלו להשלים את הכל במהלך חייהם וממש לא צריך לדאוג”.

גם בזמני שגרה, נשים נושאות היום נטל כפול ומנסות לג’נגל בית, עבודה וילדים. זו ברכה או קללה?

הרבנית: “בדורות האחרונים, ובייחוד בדור שלנו, נשים הולכות ומתעצמות ותופסות חלק משמעותי יותר בציבוריות היהודית, הישראלית, התורנית והאמונית. התפקיד שלנו לא ילך ויקטן אלא רק ילך ויגדל, וזה ודאי אחד מסממני הגאולה המובהקים. האר”י הקדוש אומר שהנשים בזמן שלנו הן כמו הנשים שביציאת מצרים: בזכותן מתרחשת הגאולה. אנחנו רואים את זה בפועל היום”.

“אתן עצה פרקטית ברוח הימים. כדאי להוריד משימות ושאיפות ולקחת הכל יותר בקלילות. יותר לאפשר. זו לא תקופה פשוטה, ואם יש עומסים שאנחנו יכולים להוריד מעצמנו, רצוי להוריד אותם”

“ראיתי בעיני רוחי איךאבא היה מטפל בפרשיות מהסוג הזה”. הרב שמואל בלשכתו מול תמונת אביו

“הכוח הנשי היה משמעותי בכל מצב שבו אלוקים רצה להעלות את העולם בעוד קומה”, מפרטת הרבנית. “במתן תורה הקדים הקדוש ברוך הוא נשים לגברים. בדור המדבר נשים לא חטאו בחטא העגל או בחטא המרגלים, הן צפו קדימה לארץ ישראל והיו מכוונות מטרה. לעומת כל הגברים בני 20 ומעלה שמתו במדבר, יחד עם יהושע נכנסות הרבה סבתות לארץ ישראל. כך היה גם עם אסתר ויהודית, לפני כל שינוי משמעותי אנחנו רואים את הכוח הנשי עולה, גם בדור שלנו”.

הרב מסכים ומוסיף: “כבר לפני כמאתיים שנה עודד החפץ חיים את הקמת מוסדות ‘בית יעקב’, שבהם בנות התעצמו בתורה ובאמונה. זאת הייתה מהפכה. הוא הבין שזהו צורך הדור. הזוהר הקדוש כותב כי בשנת 600 לאלף השישי, שנת הת”ר (1840), עתידין להיפתח שערי חוכמה של מעלה ושל מטה. חלק מפתיחת השערים הוא שנשים הולכות ללמוד בבחינת מוסיף והולך. אי אפשר שלא לראות את תהליך התעצמותו של עולם התורה בממדים שלא היו מאז חורבן בית שני, ואי אפשר שלא לראות את תהליך ההתעצמות של לימוד הנשים ומעמדן”.

הרב והרבנית לא רק מדברים על העצמה נשית, אלא פועלים בשטח למענה. הרבנית משמשת ראש מדרשת תכלת בצפת, מלמדת באולפנת מירון ומעבירה שיעורים רבים. בשנים האחרונות, התייצב הרב שמואל לא פעם ולא פעמיים לצידן של נשים שנפגעו מינית על ידי בעלי סמכות ודמויות רוחניות במגזר הדתי לאומי. חרף איומים כבדים, ומבלי לחשוש לרגע, ניצל את מעמדו הציבורי כדי להוקיע את הפוגעים, לזעוק את זעקת הנפגעות ולהעניק גב יציב ואיתן למתלוננות ולבני משפחותיהן.

הרב נלחם עבור נשים בתחום שבו הן בדרך כלל נותרות לבדן במערכה, ונאלצות לנהל את המאבקים לגמרי בעצמן. לא רבים עושים זאת, מאיפה האומץ להתעסק בתחום רגיש כל כך?

“מאיפה? מהבית. ראיתי איך אבא מתמודד בפרשיות מהסוג הזה, של אנשים חשובים מאוד שפגעו בנשים, והוא לא נשא להם פנים. בשעה שהגיעו אליי הפרשיות הראשונות עצמתי לרגע את עיניי, ראיתי בעיני רוחי איך אבא טיפל בפרשיות מהסוג הזה – וידעתי מה עלי לעשות. זה גם לא עניין של אומץ, יש דברים שאתה פשוט לא יכול לשתוק מולם”.

 

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה ניסן להצטרפות למגזין לחצו כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה