לפעמים אני מנסה לשתף חברה במצוקה שאני שרויה בה, וכשאני מרגישה שהיא לא מבינה את עומק החוויה שלי, ואני לא מדברת על חושבת אחרת ממני או חולקת עליי – אלא על חוסר הבנה של המקום הנפשי שאני נמצאת בו, אני נזכרת שכדי להבין באמת אחד את השני אנחנו צריכים לעמוד במקומו.
לא כקלישאה. על-אמת. וזה בכלל לא ניתן להיתכנות.
כי כל אחד מאיתנו צועד עם מידת רגליו, תהיה אשר תהיה.
עם הנעליים המתאימות שמסוגלות להיות בסיס לרגליים האלו,שנושאות את הגוף לכל מקום.
לכל אתגר ומפגש וטיפוס. וגם כשאנחנו עוברים חוויות דומות ומתמודדים כלפי חוץ עם אתגר שנראה דומה, באמת באמת-אין דבר כזה.
כי כל אחד פה בעולם הזה,יש לו את השביל המיוחד שלו אותו הוא סולל תוך כדי שהוא פוסע עליו ברגליו שלו, עם כוחות החיים והנפש. עם כוחות הגוף שעומדים לרשותו. ולא דומה התמודדות זוגית לחברתה, ולא דומה התמודדות של קשר בן אם לביתה- לחברתה. נדמה לנו שאם יש איזשהו דמיון או מכנה משותף בין הניסיונות שאנחנו עוברים, אולי גם הלכאורה "פתרונות" – נכונים לשני המקרים באותה מידה.
טעות בידינו.
רב הנסתר על הגלוי. אילוסטרציה
כי הבסיס הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש שיעור לעבור בזה העולם, כל אחד מאיתנו מגיע עם נפש ונטיות הנפש ועם כלים וכוחות כדי לחיות את החיים על פני האדמה בשלום עצמי, בבריאות ובשמחה. וכדי ללמוד את השיעור שלי,אני חייבת לצעוד בעצמי,לפי תובנותיי ופחדיי.
לפי הרגשותיי ועלבוני.
רק כך אגדל. רק כך אלמד את השיעור שלי. רק כך אוכל להתקדם לשלב הבא, לעלות קומה.
כשאני נגשת להקשיב לחברה,או לכל אדם אחר מולי, אני שמה לנגד עיני שרב הנסתר על הגלוי, תמיד תמיד תמיד. למה? ככה.
כי בלתי אפשרי לכמת חיים שלמים לכמה משפטים, ארוכים ככל שיהיו, ולהסביר חיים שלמים של עבר והווה ועתיד. של פחדים ורצונות וזכרונות ותשוקות.
של סודות שגם לחברים הכי טובים לא מספרים ומשפיעים ככ על הבחירות שלנו, על הצעדים בהם נבחר לנקוט.
אני לעולם לא אהיה עייפה כמו זה שמולי – וממילא לא אוכל לשפוט את תגובותיו ומעשיו.
שנשכיל לתקן את עצמינו ורק את עצמינו.
