מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה’

במסע ליוותה אותי המחשבה שזכיתי במעט להצטרף לאימותיי הקדומות שמסרו את הנפש בכל הדורות על המצווה הזאת. גם בעידן שלנו, של נוחות וזמינות ומים חמים, עדיין יש רגעים של מסירות נפש

לפני זמן מה הייתה לי הופעה ביום חמישי. לפני ההופעה קניתי סנדלים חדשים, נוחים כאלה. ולא שמתי לב, הייתי איתם במהלך היום, וגם בהופעה, כשפיזזתי ורקדתי. למחרת נהיו לי כמה שלפוחיות ופצעים, בקיצור, יצאתי קצת חבולה.

כאמור ההופעה הייתה בחמישי, וידעתי שלמחרת יהיה לי מורכב להכין את השבת, אז התארגנתי מראש שניסע לשבת במקום אחר. אותו ליל שבת היה ליל טבילה. הזמן המקודש הזה, שהוא שלי עם עצמי ועם האיש שלי. זמן שנקבע בעולמות עליונים, בדיוקים שלא תמיד מובן כיצד יסתדרו עם המציאות. המצווה המיוחדת הזאת תמיד מצריכה הכנות מיוחדות, התכווננות הלב. ועוד יותר כשהטבילה יוצאת בליל שבת.

תכננתי שאחרי הדלקת הנרות אצא באלגנטיות עם אורי מרים בעגלה, ‘לעשות לה סיבוב, שתרדם’, אלך למקווה שנמצא עשר דקות הליכה, אטבול, אחזור מהר, ועוד אספיק לחתוך את הסלטים לפני קידוש. ואכן, לשמחתי הכל הלך כמו בתכנון.

אחרי הדלקת נרות לקחתי את אורי מרים, אמרתי שאני יוצאת לסיבוב ותפילה בטבע ויצאתי. בהליכה מהירה כל השלפוחיות והפצעים והשרירים התפוסים מתחילים לאותת לי. אני שולחת לכולם אנרגיות חיוביות, חבר’ה, הכל טוב, תיקתק הולכים חוזרים ונרים רגליים. צעד ועוד אחד, במאמץ מה אני מתקרבת למקווה, נכנסת בשער ומשהו מוזר. שקט וחשוך. מגיעה לדלת, מודבק פתק: ‘סגור לרגל שיפוצים’.

לא. זה לא קורה לי. במהירות האור חולפות לי בראש האפשרויות. יש שני מקוואות נוספים, אחד במרחק של ארבעים דקות, אגיע אחרי שהוא ייסגר. המקווה השני קרוב יותר, שיערתי שהוא עשרים דקות בהליכה מהירה, אבל על הר. טיפוס בכביש, בעלייה. האופציה השלישית היא, ובכן, לא לטבול. ומבחינתי זו לא אופציה.

אני זמינה להיות

דמעות התחילו לזלוג מעיניי כשהבנתי את ההשלכות. כבר עכשיו כולי כואבת. לעלות את ההר הזה, אוי ה’. איך אני הולכת לשרוד? ויחכו לי, ומה אגיד? ומה יהיה אם הבלנית תסגור?

הדמעות זולגות ואני מחליטה, יאללה. זרקי את השכל ולכי. פשוט לכי. אורי מרים נרדמה בעגלה, ואני פשוט הולכת, וכל צעד כואב. מאיצה בעלייה ומשתדלת לא לחשוב על הסיכוי שהמקווה יהיה סגור. הגעתי מתנשפת, מזיעה, כואבת. המקווה היה מואר. פתחתי את הדלת ופשוט התפרקתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. הבלנית נבהלה, חיבקה אותי. הביאה כוס מים. אחרי שנרגעתי נכנסתי לטבול.

עליתי מן הטבילה קצת אחרת, חזר אליי האור של שבת קודש. ירדתי מההר עם מישהי והשיחה איתה עזרה לי לצלוח את המסע. כשהגעתי הבנתי שחלק מבני הבית התפללו במקום רחוק, ככה שלא שמו לב יותר מדי להעדרי. הרמתי רגליים והתאוששתי.

במסע ליוותה אותי המחשבה שזכיתי במעט להצטרף לאימותיי הקדומות שמסרו את הנפש בכל הדורות על המצווה הזאת. כמה היא מביאה ברכה, ואני רואה בה אור גדול, ועדיין היא נשגבה ומעל טעם ודעת. גם בעידן כמו שלנו, של נוחות וזמינות ומים חמים, עדיין יש רגעים של מסירות נפש, בפשטות.

אלול, חודש טהרה. חודש שהוא סוג של מקווה. טבילה וביטול הן אותן אותיות. בטבילה עצמה יש ממד של ביטול. שהייה במים. יש חלקים שמסתיימים, שאני נפרדת מהם. כנראה, בשביל להגיע לטהרה אמיתית, יש גם את הרובד של הביטול. לא מתאים לי, לא מבינה, כואב לי. סופגת ביזיון. ובכל זאת. למרות הכל.

בזוהר הקדוש מופיע פירוש שם ‘אהיה’: אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי, אני זמינה להיות. מזמינה את עצמי שתהיה לי הוויה בעולם. והוויה זו, נוכחות שהיא שורש החיים והטהרה, חלק מהותי ממנה הוא הביטול. מקום מאפשר, שעל גביו יכולה להיבנות קומה חדשה.

שנזכה להתחדשות גדולה בהוויה נוכחת ומאפשרת.

אודות הכותב/ת

רוחמה בן יוסף

כתוב תגובה