אני לא צעירה, ועדיין יש לי סבתות. אני ממש זוכרת איך הייתי אצל כל אחת מהן שבוע שלם בכל חופש. הלכנו לים, למוזיאון הארץ או למוזיאון המדע, עם אחת קנינו פיצה בדיזנגוף סנטר אחרי הסרט ואצל השנייה אכלנו בלינצ'ס תוצרת בית, הכי טעים שיש.
כמה שבתות וחגים בילינו יחד, כמה מתנות יום הולדת קיבלתי מהן, וכמה הן היו זקופות, יפות ותמיד מטופחות כל כך – הרבה יותר ממני היום.
דור נכחד
כשאני משתפת את הילדים שלי בזיכרונות הללו, בסיפורים על איך הייתי מבלה עם סבתא אסתר וסבתא חנה, הם לא ממש מאמינים לי. אני רואה את ההורים שלי, גם הם כבר נושקים לשבעים ומתחילים להזדקן מעט, מטפלים במסירות אין קיץ בדור הקודם.
הן כבר לא ממש זקופות, סבתא אסתר וסבתא חנה, הן כבר מזמן לא לוקחות אותי או את ילדיי לים, גם לא מכינות פיצה ובלינצ'ס ואפילו לא זוכרות תמיד איך קוראים לי ומי בדיוק הם ילדיי.
זה קשה וכואב כל כך, איך יכול להיות שכך הן היום?
יש בי איזו תחושה של אובדן, ויחד איתה הבנה שלא יופיע פתאום יום שבו אפרד מסבתא, אלא שלאורך שנים אני כל פעם מאבדת עוד קצת מהסבתא היקרה שהייתה לי.
עם הזמן אני מוצאת עוגנים, שעוזרים לי להתמודד עם האתגר הזה של הורים וסבים שהולכים ומזדקנים. העוגן המרכזי שלי הוא הזיכרון. יש לי את היכולת להשתמש בו, להרחיב את המבט ולראות מבעד לנשים שמולי היום את מי שהן היו לאורך השנים.
החיים הם לא רק כאן ועכשיו, כולנו יודעות וחוות את זה. אנחנו מסוגלות להסתכל על המציאות ממעוף הציפור, להתנתק מההווה ולראות את התמונה הרחבה יותר שכוללת את העבר, ההווה והעתיד. זו טכניקה נהדרת שמסייעת מאוד בהתמודדות עם קושי. הדמיון הוא מתנת שמיים אדירה.
אני מתבוננת בעשרות השנים האחרונות, רצף של חיים מאז שאני זוכרת את עצמי, וסבתא תמיד שם.
אני רואה את גודל האמונה שלה, את התפילות שלא הפסיקה למלמל, את פרקי התהילים שאמרה יום יום, את הסבלנות, את ההשקעה העצומה שהשקיעה בי, את היופי והרושם שהשאירה תמיד בעיני כל הסובבים אותה. אני מריחה את ניחוחות המטבח ההונגרי, שומעת את הצחוק, מרגישה את החיבוק וחווה את השעות הרבות שבהן שיחקנו רמי וקלפים. ואני יודעת בוודאות שזו סבתא שלי.
ובסוף כל התמונה האדירה הזאת, יש גם את השנים האחרונות, את הקמילה האיטית והמתמשכת. אבל כשמסתכלים עליה כעל חלק משלם גדול ומתמשך זה קצת פחות עצוב. המקום הזה מעורר אותי להעריך יותר את הקיים, לדעת שלא לעולם חוסן, לזכור לנצל את רגעי הזהב שיש לי עם הוריי הנפלאים ועם ילדיי, שגם הם עוד מעט יעזבו את הבית.
התמונה הגדולה הזאת גם מזכירה לי את המחויבות הערכית והרגשית הגדולה שיש לי כלפי סבתא שלי, והיא נותנת לי כוח להמשיך להגיע, לטפל ולסעוד. סבתא שלי תמיד אמרה, שלא רק שהיא מעולם לא ראתה אנשים בגילה הנוכחי, היא גם לא חשבה שאנשים יכולים לחיות בגיל כזה, והנה – זה קורה. שום דור לפנינו לא ראה אריכות ימים כזאת, יש ברכה גדולה בדבר וגם אתגר לא פשוט. זו זכות וחובה גם יחד.
מתוך מדור מעברי חיים במגזין פנימה
