קרדיט: אוריה אהובה לוי
צילום: אבישג שאר־ישוב
איפור: אביה זילבר

רננה מלאת קסם. יש לה שפה רהוטה, היא חדה כתער, ולשיחה שלנו אני מגיעה בסקרנות. היא אמא לשלושה ילדים – טוב, עדין וגפן עברייה, ואין לה רגע דל. היא מנהלת באוניברסיטת בר־אילן את המחלקה ללימודי המזרח התיכון, ובמקביל עובדת עצמאית, פעילה חברתית בפאנלים פוליטיים וחברתיים מגוונים, ומשפיענית רשת. בנוסף היא מעבירה הרצאה על דמותה הייחודית של אמה, שהייתה אחות מוסמכת ומפורצות הדרך במגזר הדתי בעיסוק בענייני פוריות ונשיות.
"בהרצאות אני מספרת את סיפור החיים של אמא ומשתפת טקסטים שהיא כתבה", היא מספרת. "בעיקר משמח אותי שהיום, כעבור עשר שנים, יש להרצאות הרבה יותר ביקוש מאי פעם. המוסדות שפונים אליי אומרים לי שחשוב להם לשמוע מישהי שבנתה את החיים שלה בחזרה לאט לאט. כי זו בנייה מאוד איטית וקשה וסיזיפית, ולא איזה קסם שפשוט יום אחרי השבעה – פוף, קמים. עברנו הרבה ועבדנו מאוד קשה כדי לחיות חזרה. עבדנו בלחיות".
ונראה שדווקא מתוך מורכבות החיים, יחד עם הבית המיוחד שגדלה בו, צמחה דמות עוצמתית ואפילו שונה בנוף ביכולת שלה להתבטא ולהביא אמת ברורה ולא מתפשרת.
***תמיד היית כזו דעתנית?
"מבחינת הדעתנות, זה אמא שלי הארדקור. שתינו היינו חייבות להיות המילה האחרונה בבית. במריבות בינינו אמא שלי הייתה אומרת: 'אל תעני לי', ותמיד הרגשתי שאני חייבת עוד איזו מילה אחת קטנה. וגם היום חברות צוחקות עליי שאני עונה לכל דבר.
"אז מצד אחד זו דעתנות – שמה שיש לי להגיד, אני אגיד, אני לא מפחדת מאף אחד ולא מוּנעת בכלל ממה יגידו. אבל ברוך ה' אני יצאתי גם קצת אבא, אז אצלי זה יותר מעודן, יותר בטקט".
***נשמע שאת מאוד שלמה עם מי שאת.
"נכון, זה בדיוק הסיפור. אמא שלי הייתה אומרת את דעתה כשהיא שלמה ב־100%. וכשאתה יודע שאתה הולך עם האמת שלך, אז כל מיני תירוצים חיצוניים כמו מה יגידו לא מעכבים אותך. יש קטע יפה של הרש"ר הירש שתלוי לי על המקרר. הוא כותב שמי שיש לו אמת פנימית חייב להביע אותה כל הזמן, והוא מוסיף ש'רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח'".

דפנה מאיר הי"ד הייתה, כאמור, דמות יוצאת דופן – לאחר מותה העניקה לה הכנסת תעודת הוקרה על פועלה למען בריאות האישה, וספר שנכתב על דמותה נמכר בעשרות אלפי עותקים. נראה שזיכרונה החי מלווה את רננה יום יום, והיא מקיימת איתו דיאלוג מתמשך המעצב את חייה ובפרט את האימהות שלה.
***איך היה לגדול לצד אמא שמידת האמת שלה הייתה כל כך נוכחת?
"אני מזכירה לעצמי כל הזמן שלאמא שלי לא היו הרבה חברים בחייה", היא מודה בכנות. "אנשים מאוד העריכו אותה, אבל גם מאוד התקשו לשמור איתה על קשר, כי היא אמרה כל מה שיש לה להגיד. בשבעה כל אחד שהגיע היה כאילו החבר הכי טוב שלה, אבל בפועל אפשר לספור על יד אחת כמה חברות היו לה. היה מאוד קשה לחיות לידה. גם לנו כילדים היה קשה לחיות עם מישהו שהאמת שלו היא כל הזמן חדה וחותכת, אבל ההערכה אליה הייתה גדולה עוד לפני הפיגוע".
היא מעידה על הורות מאוד מסורה וטוטאלית. "אם אמא הייתה באמצע לכתוב הודעה בטלפון, לא היה דבר כזה להפריע לה. ומצד שני אם היא הייתה איתנו, אז גם אם ראש הממשלה ידפוק בדלת היא לא תפתח.
"הדבר הכי חשוב שלמדתי מאמא שלי הוא אפס רגשות אשמה", היא מעידה. "זה נשמע אומנם מאוד יומרני, אבל ברור שאני מתאמצת לעשות לילדים שלי הכי טוב. משקיעה, נקרעת בשבילם, ובפועל אני לא מקבלת מהם שום דבר. אז מה יש לי להרגיש אשמה? גם כשאני עושה טעויות, זה לא מכוונה רעה. גם אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת שאין לה מצפון ואין לה אשמה. זה היה המשפט הקבוע: 'נולדתי בלי זה'.
"פעם היא אמרה לי: 'בואי נעשה רשימה, כל אחת תכתוב את הדברים הגרועים שלה מהילדות, שהיו לה קשים ומדכאים'", היא נזכרת. "אמא שלי כתבה: לא היו לי הורים, גרתי ברחוב עם נרקומנים וסמים, אבא שלי התכחש אליי כל החיים. וזהו, זה היה התחתית של התחתית, לא היה לי איך לעקוף את זה. הילדים שלי גדלים בבית חם, שאוהב אותם, עם הורים שמנסים לעשות להם טוב, מה יש לי לאכול את עצמי ברגשות אשמה?".
היא נחרדת, לדבריה, לראות שיטות של חינוך ילדים שמנסות לגדל אותם "כמו חסה במעבדה". "אני יותר בגישה של: 'הם יעברו את זה'. יגדלו ויצאו חזקים. אני יצאתי חזקה אחרי מה שעברתי, אז גם הם יגדלו ויצאו חזקים ממה שהם עברו. אם אמא שלי גדלה עם נרקומנים, הילדים שלי יהיו בסדר.
"אני מאוד מחוברת לילדים שלי, ובעיקר משתדלת לא להפעיל עליהם איזו גישה הורית, מניפסטים חינוכיים או משהו כזה", היא מוסיפה. "אני ממש נותנת להם לגדול. אני הקרקע, והם – שיגדלו איך שהם רוצים, ולמען האמת אני רואה שזה מביא ממש תוצאות טובות, ברוך ה'".
****ואיפה פוגש אותך הנושא של גבולות?
"היו גבולות מאוד ברורים בבית. אבא שלי תמיד אומר: 'גבולות רחבים וברורים'. כשהיה גבול, לא היו משחקים. מצד שני, שום דבר לא היה כבד. בסוף ההורים שלי הביאו אותי לעולם כשהיו צעירים מאוד. אמא שלי הייתה בת 19 כשנולדתי, וגם סיימה ללדת בגיל 27, שהיום מוזר לי לחשוב על זה. הם לא לקחו קשה שום דבר ולא הטילו על הכתפיים הקטנות שלנו שום אג'נדה".

כאמור, רננה בחרה ברשת החברתית ככלי משמעותי להביע בו את דעותיה בנושאים פוליטיים, חברתיים וגם כאלו שקשורים להורות ולדרך חיים. רבים עוקבים אחריה ומתחברים לדמות האותנטית שמשדרת פשטות, אך לא חוששת לגעת בשום נושא או תחום שבוער בה.
***החשיפה ברשת יכולה לגבות מחירים.
"יש אנשים שמתחברים לרשתות החברתיות כדי לראות מה אנשים חושבים עליהם, אבל אצלי זה הפוך. בעלי צוחק עליי שאני 'כותבת למגירה' ושאני לא באמת חושבת שמישהו קורא. עד היום, כשניגשים אליי ברחוב, כל פעם מחדש אני מופתעת שמישהו קרא. אני מבחינתי משגרת את הדברים, ולא אכפת לי מה עלול לקרות עם זה".
***ואילו תגובות את מקבלת? יש אפקט לפרסומים ולעשייה שלך ברשת?
"הרבה פעמים אנשים חוששים שאני מקבלת מלא תגובות נאצה, אבל האמת שיש לי אפס תגובות כאלה. פעם חשבתי שזה בגלל ה'הילה' של השכול, אבל עברו כבר עשר שנים, אז ההילה כבר נהיית עכורה. נראה לי שאנשים מעריכים כשמישהו כותב באופן שלא משתמע לשתי פנים, ובעיקר יודעים שיש מרחב מאפשר גם לשיח חזרה. אני גם לא מנסה להביא לאחדות או לפשרות או לכל המילים המכובסות שיש היום. יותר בגישה של 'זו דעתי וזו דעתך, לעולם לא נשנה אחד את השני וזהו. פשוט נחיה עם זה'".
הקול שהיא משמיעה הוא ימני, חד וברור, וחסר לטענתה ברשתות החברתיות אצל יוצרי תוכן. "יש להם מה להפסיד, ולי יש חופש דעות כי אני לא מתפרנסת רק מהמדיה. אני רוצה להשמיע את הקול שלי חזק וברור, ואני יודעת שזה קול של הרבה אנשים אחרים שאין ביכולתם להשמיע. לאן אנשים ייקחו את זה, זה שלהם".
באופן מפתיע היא מציינת שהחברות הטובות שלה כיום הן העוקבות "הכי שמאלניות". "יש לי חברות שפעילות בשלום עכשיו וכל מיני תנועות בסגנון, והרבה פעמים שואלים אותי אם אני לא נחרדת לשמוע את הדעות שלהן. אבל ככל שאני נחשפת הרבה לתוכן הזה – הוא כבר לא מפריע לי. הרבה פעמים עוקבות ניגשות אליי ואומרות לי, 'תדעי שאני ממש לא מסכימה איתך, אבל אני ממש נהנית לעקוב אחרייך'. זו תגובה שחוזרת על עצמה המון, והיא הכי משמחת אותי, כי באמת אין לי מטרה שיסכימו איתי".
בתור פעילה חברתית שמשתתפת גם בפאנלים העוסקים בנושאים פוליטיים, היא מביאה התבוננות מרעננת וייחודית בנוגע למרקם החיים שנדרש כדי שנוכל לחיות יחד, עם כל מגוון הדעות.
"כשמזמינים אותי לפאנלים של אחדות או 'למצוא את המכנה המשותף', זה עושה לי גרדת. אנחנו לא צריכים למצוא את הדברים שעליהם אנחנו מסכימים, כי זה פשוט מטשטש. אתה בא לטשטש לי את הדברים שהם מבחינתי קו אדום? בואו נחליט שכל אחד נותן לשני לשמור על העקרונות שלו ופשוט נשמע מה יש לו להגיד".
היא מדגימה את התזה שלה משנות נעוריה. "בתיכון למדתי באולפנת אמית בבאר שבע. הייתי חריגה בנוף בכל היבט אפשרי, ולרוע מזלי גם הייתי האשכנזייה היחידה בכיתה, ככה שלא משנה כמה שאני אנסה להראות שאני משתלבת, אלך עם מכנסיים, אצא למועדונים, זה לא יעזור. אז פשוט הבנתי שאני לא צריכה להשתנות כדי שבנות יעריכו אותי. היה לי את המקום שלי בתור מתנחלת דוסית מההתחלה ממש, ואחרי הפיגוע הן ממש היו שם בשבילי. אז זה גם ברמה האישית וגם בשאר ההקשרים – אני מאמינה שכל אחד צריך לשמור על הייחודיות שלו".
****איפה, לדעתך, נמצא הציבור הדתי־לאומי מול הנושא הזה?
"נראה לי שיש בציונות הדתית תחושה של 'אם נשתלב, יעריכו אותנו'. אם נשתלב ונחיה בכל העולמות, נהיה גם לומדי תורה וגם בצבא וגם ניכנס לתקשורת ונהיה מעורבים בכל התחומים – אז יעריכו אותנו. אבל צריך לשים לב שאנחנו לא מוותרים על העקרונות שלנו".
גם לפוליטיקה, היא טוענת, לא מגיעים בשביל פשרות. "בפוליטיקה צריך לתת מרפקים, להשיג הישגים. זאת הדרך. אני אבחר במישהו שיביא את הקול שלי, ואני רוצה שיעריכו אותי בגלל הקול שלי, לא בגלל שאני אוותר עליו".
בקיץ האחרון יצאה רננה עם פודקאסט בנושא הציונות הדתית ובו אירחה בין היתר רבנים כמו יגאל לוינשטיין ונעם כהן, ואת השרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. "הרגשתי במהלך המלחמה שהציונות הדתית הולכת עם מטען רגשי מאוד כבד ומשמעותי, וגם לגמרי מוצדק. כי בעצם אנחנו מתחנכים על לחיות למען הכלל, אז יש שאלה: איך הכלל לא רואה את זה? וגם לאורך המלחמה היה אפשר להבין שבתוך הציונות הדתית יש כל מיני כיוונים וזרמים פנימיים.
"בגלל שהייתי בתחושה שהקולות שמביאים לאולפנים הם בעיקר קולות מאחדים, דמויות שהן נעימות לכולם, אבל הן לא בהכרח מביאות את כל הציונות הדתית – בפודקאסט החלטתי להביא קולות שלא מספיק באים לידי ביטוי ומאוד רציתי שיישמעו. היו כאלה שאמרו שאני מביאה רק גוון אחד של הציונות הדתית, וזה באמת נכון, כי הבאתי את הגוון שלי".

אומנם עברו כעשר שנים מהפיגוע שבו נרצחה באכזריות דפנה מאיר הי"ד, אך לאחרונה הזיכרונות הפכו שוב טריים ופגיעים, כאשר בעסקת החטופים האחרונה, שבה שוחררו אחרוני החטופים החיים שנותרו ברצועת עזה, שוחרר מהכלא המחבל שרצח את דפנה.
***ידעתם שהמחבל ישתחרר?
"כן, אבל לא היה ברור מתי ואיך. הייתה לנו תקווה אחת: למחבל המתועב היה סעיף שבזמנו איילת שקד הכניסה, של 'רצח באכזריות מיוחדת', עם ההמלצה לא לשחרר במקרה של עסקאות שחרור מחבלים. כשריאיינתי את בצלאל סמוטריץ' בפודקאסט שלי שאלתי אותו על העניין, והוא אמר לי בשיא הכנות: 'אין כבר את מי לשחרר, אם תהיה עסקה – הוא יצא מהכלא'. אבל כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי הוא טועה".
בפועל, כשנחתמה העסקה והתפרסמה רשימת המחבלים שעומדים להשתחרר, המחבל לא היה ברשימה, ורק מאוחר יותר הוא נוסף, עם עוד תשעה מחבלים. "למחרת בבוקר פשוט גילינו שהוא ברשימה. מבחינתנו זה היה שבר גדול. ואני גם חייבת להגיד באמת, ששמחה לאומית פשוט לא הייתה שם. זה היה שבר שלא חווינו מאז הפיגוע. ממש ככה.
"ברור ששמחנו לראות את החטופים חוזרים", היא מחדדת, "אבל זו הייתה עסקה נוראית, והמחירים שלה כל כך כבדים. המחבלים, חלקם השתחררו לחו"ל ואין לנו איך לעקוב אחריהם, אין לנו איך לדעת מה איתם, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד מה הם מתכננים. אנחנו יודעים שהמחבל שלנו נכנס לכלא כמפגע בודד ויצא כמזוהה חמאס", היא אומרת בכאב. "זאת אומרת, הוא לא 'חזר בתשובה' בכלא. אני זוכרת שאפילו באחד הראיונות אמרתי: 'אני משתתפת בצערכם, לא בצערי', כי גם מבחינה לאומית המחירים של העסקה מחרידים, וגם ברמה הפרטית זה היה מאוד קשה".
****הרגשת שאין צדק.
"ברור. אם יש לו המלצה בגזר הדין שלא לשחרר במקרה של עסקה, והוא אפילו לא סיים עשר שנים בכלא, אז איפה הצדק? ואני אומרת לעצמי שגם אם יכלאו אותו אי פעם שוב, הוא כבר לא ייכלא לעולם בעוון זה שהוא רצח את אמא שלי. המעגל לא ייסגר יותר לעולם.
"לקח לנו איזה חודש להתאושש מזה, ואני יודעת גם על משפחות אחרות שהיו ממש שבורות. אז התרגשנו כמו כולם, אבל באמת הייתה לי שאלה גדולה על הידיעה שאתה חי במדינה שאתה בטוח ש'ידנו תגיע לכל מפגע' ובסוף משחררים את כולם".
היא נזכרת בתחושות הקשות שחוותה בשמחת תורה השנה. "באנו לעשות עם החיילים את החג בבסיס, ואני ממש זוכרת את עצמי באותו ערב מסתכלת על ההרים והשום־דבר שרואים משם ושואלת את עצמי: 'טוב, מה עכשיו? זה המחיר הכבד שהיינו אמורים לשלם?'. זה העלה לי הרבה שאלות. מול הקדוש ברוך הוא, מול המדינה. וגם ברמה האישית, אני חייבת להגיד, זו פגיעה בביטחון. כשמישהו משחרר את מי שנכנס אלייך הביתה ורצח את היקר לך – זה באמת מפחיד.
"באותו לילה ישנתי בבסיס של מאתיים חיילים חמושים, וביקשתי מבעלי שילווה אותי את המרחק שהיה בין איפה שישנו ובין השירותים והמקלחת. ניסיתי להגיד לעצמי רציונלית שלא שחררו אותו לפה והוא בכלל שוחרר לטורקיה, ועדיין זו פגיעה בביטחון האישי, ממש ככה. אני יודעת שאם הוא יחפש אותי באינסטגרם הוא ימצא אותי".
***הרגשת תמיכה מבחוץ? אנשים שידעו לראות גם אותך בתוך המצב הזה?
"באותו בוקר אחות של אבינתן אור כתבה לי הודעה, ממש בשעות שאח שלה יצא אליהם. ומה שהכי ריגש אותי בהודעה שלה, זה שהיא לא שמה את זה בתוך איזו משוואה, כאילו זה המחיר שנדרש. היא עשתה את ההפרדה, ופשוט אמרה שהיא מצטערת על המחיר הגדול, ושהשחרור בפני עצמו מזעזע. ובאותו רגע הרגשתי שאני גם יכולה לשמוח איתה. כי היא לא שמה אותי בתור זאת שמשלמת את המחיר כדי שהאח שלה יחזור".
***בשמחת תורה תשפ"ד חדרו מחבלים לבתים רבים בעוטף. מה זה עשה לך?
"אני חייבת להגיד שברגע שפרצה המלחמה, דווקא הייתה לי הקלה מאוד גדולה. כי הרגשתי שעד אז הסתובבתי בתחושה שרק אני יודעת לאיזו אכזריות הם מסוגלים להגיע, אני באמת ראיתי את זה, והתפקיד שלי היה לשכנע אחרים שזה מה שהמחבלים רוצים. וגם לרגע לא הופתעתי ממה שקרה בשבעה באוקטובר. כן הופתעתי שאף אחד מכוחות הביטחון לא חיכה להם. אבל לא הופתעתי מעוצמת האכזריות ולא מכל השאר".
****תחושת הביטחון שלך שוב נפגעה?
"מאז הפיגוע אני לא עוברת ליד אתרי בנייה, ואם קופץ לי נהג ערבי בגט טקסי, אני מבטלת את המונית בו במקום. התנהלתי ככה כל החיים, כי ידעתי מה עלול להגיע. מבחינתי השבעה באוקטובר היה סוג של הוכחה של 'אמרנו לכם שזה מה שהם עלולים לעשות'. לא הופתעתי לרגע, להפך, הוקל לי שאולי עכשיו כולם יהיו ביחד איתי במודעות לסכנה.
"אני חייבת להגיד שכבר שנתיים שלמות, בכל פעם שאני עוברת ליד אתר בנייה אני אומרת לעצמי: 'אני בטוח האדם היחיד בעולם שיש לו הקלה כל כך גדולה כל פעם שהוא עובר ליד אתר בנייה'. נראה לי שאנשים רגילים לא שמים לב שעכשיו בהרבה מקומות יש פועלים הודיים. אני שמה לב להבדל כל פעם מחדש, וכמובן רועדת מפחד מהיום שיחזירו אותם".
****את הלכת עם המחשבות האלה בתוכך, ופתאום הן מקבלות הכרה.
"מאז הפיגוע אני בטיפול פסיכולוגי, והמטפלת הציעה שנתרגל נשימות כשאני עוברת ליד אתר בנייה או ליד מישהו שמפחיד אותי. אמרתי לה: "אני אתרגל נשימות בתנאי שאת הולכת אחריי ומחפה על הגב שלי מאחורה, אז אני אתרגל לך נשימות". ואחרי השבעה באוקטובר הבנתי כמה הגישה שלי נכונה, כי לתרגל נשימות זה לא דבר רציונלי מול האיום שקיים. צריך לטפל בו".
***לסיום, מה את מאחלת לעצמך?
"שהקדוש ברוך הוא ימשיך להצעיד אותי בדרך שהוא רואה לנכון. אין לי סיי. לא יודעת אם זו אמא שלי בוחשת שם ולוחשת לו באוזן, אבל כל פעם שהגעתי לפרק בחיים ששאלתי את עצמי: 'אוקיי, מה מכאן?' הרגשתי שיש לי סייעתא דשמיא. אז בעזרת ה' שרק ימשיך.
היא מסיימת במסר לקוראות: "אפשר להיות מי שאנחנו ולהשפיע גם בלי רשתות חברתיות. על כל חפץ שאני מרימה בבית, אני מרגישה שאני בן אדם חשוב. אין צורך ברשתות גדולות בשביל להרגיש שאת משפיעה, שאת עושה טוב".