אור גדול: עשור אחרי שאיבדה את בעלה באסון הכרמל, אורטל מלכה משתפת על אובדן וזוגיות שניה

עשר שנים עברו מאז האסון שטלטל את המדינה, והפך את ימי חנוכה בעשור האחרון לזיכרון גם על אש אחרת, זרה, אכזרית ומכלה. ימים אחדים לפני נר ראשון של חנוכה בשנת תשע"א הצפון בער, משפחות שלמות פונו מבתיהן באזור הכרמל ומהדורות החדשות עקבו בדאגה אחרי השריפה שמיאנה להתכלות. 

את גובה הלהבות ותימרות העשן השחור ראיתי אז מחלון בית הוריי בקריות. האש לא שככה לא יום ולא יומיים, רק הלכה והתעבתה. היא לא רק לקחה איתה את ההר הירוק כל ימות השנה, עשרות קילומטרים של חורש וטבע מוריק, רכוש וקורת גג, אלא גבתה גם קורבנות רבים בנפש, והפכה את האירוע הזה, השריפה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, לטראומה לאומית כואבת, שזועקת ממחדל מערכתי עצום. 

את אורטל מלכה (41), אלמנתו של הרב אוריאל מלכה שנספה באסון, אני פוגשת בזום, בהתאם לרוח התקופה ולמגבלות הסגר בזמן הריאיון. היא מלאת אור, חייכנית ונעימה, ועל אף הפגישה הווירטואלית הכל מוקפד בהופעתה. המטפחת שלראשה היא חדשה־ישנה, וחזרה להיות חלק מהופעתה אך לפני חודשים אחדים, כשנישאה בשנית בחודש אייר שחלף. עשר שנות אלמנות ושישה ילדים שגידלה לבדה, שאת האחרונה שבהם ילדה לאחר האסון, הצמיחו אישה חזקה, מלאת ביטחון, אמונה ושמחה.

"תדליקי בשבילי"

על הנייר היא מורה לאנגלית ובעלת תואר שני בניהול מערכות חינוך, בפועל עוסקת אורטל במגוון תחומים נוספים. היא מדריכות כלות, מנחה למיניות בריאה ולאחרונה אף סיימה לימודי יחסי ציבור ודוברות, מתוך מחשבה לפתוח אפיק תעסוקתי חדש. בימים אלו היא לוקחת חלק ב"תוכנית 51", בית ספר לפוליטיקה בהובלת חברת הכנסת לשעבר עידית סילמן.

החיוך שלה כובש. מי שיסתכל על תמונותיה מהשנה האחרונה יפגוש בהן אישה קורנת, שמחה ומלאת חיות. אבל אלבום חייה מספר גם סיפור אחר. על ימי החנוכה המטלטלים שעברו עליה לפני עשור היא מדברת בגילוי לב וברגישות רבה. הזמן שחלף לא הקהה את הכאב ולא מונע מהדמעות לשטוף את פניה ולהציף אותה שוב בתחושות הקשות של אז. היא מספרת על הרגעים האחרונים שלהם יחד מבלי דעת, על הפרידה שטמנה בחובה צוואה ועל השעות הרבות בחוסר ודאות עד לקבלת הבשורה המרה.

"בשבוע האחרון של קורס הקצינים אוריאל יצא הביתה ביום שלישי", היא משחזרת. "ישבנו כל המשפחה יחד ואכלנו ארוחה חגיגית, ויום למחרת, ברביעי, היה נר ראשון של חנוכה. באותו בוקר הוא נפרד מאיתנו לשלום בחמש וחצי בבוקר, אבל כשהגיע לדלת הוא חזר להיפרד שוב. זה לא היה אופייני לו, הופתעתי. צחקתי ואמרתי: 'מחר אתה כבר מגיע'". 

את אוריאל, שהיה מבוגר ממנה בשנה, פגשה אורטל בתקופת השירות הלאומי, בראשית שנות ה־20 שלה. הוא היה הקשר הרציני הראשון שלה, והשניים התחתנו זמן קצר לאחר מכן, במהלך שירותו הצבאי. לאחר שהשתחרר משירות קרבי משמעותי, נסעו הוא ואורטל לשליחות של שלוש שנים בחו"ל. עם החזרה לארץ החליט אוריאל להתגייס לשירות בתי הסוהר ויצא מטעם השב"ס לפיילוט ראשוני של קורס קצינים, במטרה להפוך בסופו של דבר לרב בית הסוהר בבאר שבע.

במהלך חודשי הקורס היה אוריאל רחוק מהבית ויצא ל"אפטרים" בימי שלישי וחמישי. הזוג מלכה, שהיה מטופל כבר בחמישה ילדים והתגורר בקרני שומרון, לא שש לקראת המהלך, אך הדרג הבכיר בשב"ס לחץ, ורב שב"ס הראשי, הרב יקותיאל יהודה ויזנר, התעקש באופן אישי על כניסתו של אוריאל לקורס. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא הסכים והתגייס. מועד סיום הקורס נפל על הימים הראשונים של חנוכה, וההתרגשות הייתה בשיאה. 

"בליל הנר הראשון הדלקנו נרות לבד, אני והילדים", אורטל נזכרת. "הדלקתי את החנוכיה בצורה לקונית וטקסית ורק חיכיתי ליום המחרת, שהוא יבוא. במהלך היום התקשרתי אליו, והוא אמר שהם הוקפצו לכרמל כי יש שריפה, הם הולכים לפנות עצורים בכלא דמון והוא יגיע מאוחר. אמרתי שאחכה לו ונדליק יחד, אבל הוא אמר: 'אל תחכי לי, תדליקי בשבילי'. היום אני מחברת את ה'תדליקי בשבילי' לעניין השמחה, להדליק בכל יום מחדש את ניצוץ השמחה, את אש התורה, להמשיך ולהדליק את האור בשבילו, זה משהו שאני לוקחת איתי מאז". 

רוח רעה

שלושה אוטובוסים מבית הספר לקצינים הוקפצו לכרמל הבוער באותו היום. שניים נסעו במסלול אחד והגיעו לכלא, השלישי, עליו היה אוריאל, נסע בדרך אחרת, נחסם על ידי ניידת משטרה ונאלץ לעשות פרסה ולחזור מטה בעיקול צר ומסוכן. הרוח, ששינתה כיוון והסיטה את האש לעבר האוטובוס, לא הותירה ליושביו סיכוי. 

"שמענו מפיה של המפקדת סיגל דואק (שהייתה בין שלושת הניצולים היחידים מאותו האוטובוס, ט.ב.) על הנסיעה. בשלב מסוים היא אמרה להם: עכשיו כולם מצילים את נפשם, כל אחד לעצמו. היא קפצה ויחד עם שניים נוספים הצליחה להינצל. מזווית העין היא ראתה את אוריאל שבא לקפוץ אחריה – אבל החליט בסוף להישאר, כי הערבות ההדדית גברה מבחינתו על הכל, הוא נשאר כדי לעזור לאחרים להימלט, והיה מהאחרונים שנשארו על האוטובוס. היה שם תוהו ובוהו, חרדה ופחד. חלק מהגופות נמצאו מוטלות על הכביש וחלק מעבר לעיקול החומה, בעודם מנסים לברוח על נפשם. כששמעתי שמצאו אותו על האוטובוס, ידעתי שזה ממש הוא", היא אומרת, "זה אופייני לו. מבחינתו לא משאירים אף אחד מאחור, גם אם זה יעלה לו בחיים".

במהלך השעות שעתידות היו לשנות את חייה, לא ידעה אורטל דבר. היא עקבה אחרי החדשות, אך לא חיברה בין הנקודות. רק השידור החי של מראה האוטובוס השרוף, והעובדה שאוריאל לא ענה לשיחותיה, הובילו אותה להבנה כי קיימות רק שתי אפשרויות: האחת – שבעלה עסוק בחילוץ אחרים ואינו פנוי לענות. השנייה – שהגרוע מכל קרה.

עיניה מתמלאות דמעות כשהיא נזכרת בשעות הללו, שהיו מלאות חרדה ואי ודאות. רב היישוב התקשר אליה כמה פעמים, שאל לשלומה וניסה לדובב אותה. בדיעבד היא הבינה כי ביישוב כבר ידעו על מותו של אוריאל, אך היא עצמה לא קיבלה עדכון רשמי. 

תוכלי לתאר לי את אותם רגעים, כשאת מתחילה להבין?

"מתהפכת לי הבטן, אני לא זזה מהמחשב, ומשהו חזק אומר לי שזהו. משהו נורא קרה. צלצלתי להורים שלי, והם באו לישון איתנו באותו ערב. בפעם השלישית שרב היישוב התקשר חשדתי, אבל הייתי בהכחשה. בשעה 12 בלילה, כשנשמעה הדפיקה של קצין העיר בדלת, כבר ידעתי שזה הסוף.

לאורך כל היום לא הסתרתי את המתח מהילדים. אמרתי להם שיש שריפה בכרמל ושאבא הלך לעזור לפנות אסירים. הם חוו איתי יחד את הספקות, התהיות, החששות, הם ראו הכל והלכו לישון בחוסר ודאות. כשקצין העיר הגיע הם כבר ישנו, ובבוקר אני הייתי זו שהודעתי להם שהוא מת".

איך הם הגיבו?

"רק הבכורה בכתה, היא הייתה אז בת 9. השאר היו בשקט, הם לא הבינו את המשמעות".

44 בני אדם נספו באסון, כמניין נרות חנוכה. נהג האוטובוס, 37 אנשי שירות בתי הסוהר, שלושה כבאים ושלושה שוטרים קיפחו את חייהם באותה טרגדיה אישית ולאומית. 

מצאת את עצמך בגיל 31 אלמנה, עם חמישה ילדים קטנים ובתחילת היריון. הצלחת להפוך את אוריאל לנוכח בחייהם של הילדים, שחלקם בקושי זוכרים אותו?

"תמיד אמרתי לילדים: אתם יתומים, אבל יתומים גאים, אתם צריכים ללכת בראש זקוף. אבא שלכם היה אדם משכמו ומעלה, והתכונות שלו בתוככם, הן עוברות לכם בגנים ובדם, תיקחו ותעצימו אותן. העיניים שלכם צריכות להיות תמיד נשואות לאבא שלכם, גם אם הוא לא נמצא פה פיזית. בכל דבר שאתם עושים – יש מי שצופה  בכם, שרואה, יש למי לעשות נחת. גם בטעויות, בנפילות ובכישלונות – יש מי ששומר עליכם ומכוון אתכם בדרך. תמיד תהיו הילדים של הרב מלכה".

לאורך השנים הקפידה אורטל על שיח רגשי פתוח בבית בכל הנוגע לחסרונו של אוריאל, "לא רציתי שיהיה טאבו בנושא. בארוחות משפחתית דיברנו בצורה פתוחה, אבל עם הזמן, כדרך הטבע, זה התעמעם". דווקא הגעתם של ילדיה לגיל ההתבגרות פתחה מחדש את הפצעים. "הילדים התחילו לחוות התפרצויות של בכי ללא הקדמה או טריגר. זה הפגיש אותנו עם התמודדות אחרת. הבכי והדמעות מעכלות ומעבדות את החוסר שהיה כל השנים, את תחושות הפספוס וההחמצה, את המחשבות על איך החוסר הזה באבא יפגוש אותם בחתונות ובדייטים. בשביל בנות בגיל הזה דמות אבהית משרה הרבה ביטחון, וכשהיא לא קיימת בזהות האישית מול המין השני משהו חסר, הבנות חוות את החוסר וזו התמודדות".

לוחות שניים

את מלוא הכוחות שלה בעשור האחרון ריכזה אורטל, כאמור, במשפחתה וילדיה. היא בחרה להישאר בקרני שומרון, בצילה של קהילה עוטפת וסביבה שהייתה כבר מוכרת לילדיה. כמו אלמנות נוספות מאסון הכרמל, היא ילדה את בתה השישית, אוריה, לבדה. אוריה הייתה לתינוקת האחרונה בשרשרת התינוקות שנולדו לחללי האסון. 

במשך השנים התרחקה אורטל מאור הזרקורים, מהתקשורת ומהציבוריות. "בכוונה תחילה לא התראיינתי", היא אומרת. "יכולתי להביא את הסיפור שלי בעיתונים ובהרצאות, אבל הייתי ממוקדת בילדים שלי. הייתה לי תינוקת רכה לקום אליה בלילה ועוד חמישה ילדים קטנים. ידעתי שאם אתחיל לצאת לעולם החשיפה תדרוש ממני כוחות נפש. חשבתי לעצמי, איך אני אקום בבוקר שאחרי הרצאה? את מי הילדים יקבלו? אמא עייפה ועצבנית שנמצאת במיטה כי עבר עליה ערב מתיש? בבחירה אם להיחשף או להתכנס – בחרתי להתכנס".

לא רק ראיונות והרצאות היא דחתה עד לגדילתם של הילדים, אלא גם את החיפוש המחודש אחר זוגיות. במשך שנים סירבה אורטל לשמוע הצעות שידוכים. "גם בפן האישי וגם בפן המשפחתי הרגיש לי לא נכון לצאת לעולם הדייטים", היא משתפת. "הרגשתי שאין לי קרקע יציבה, ושכל עוד לא הצלחתי לאגד ולייצב אותנו כמשפחה – זה מהלך שיכול לערער את הקיים ולאתגר אותו. רציתי לבסס את הבית ולעבור בדרך כל מיני נקודות ציון שהיו חשובות לי, כמו להיכנס לבית החדש שבניתי לי ולילדים ולעבור את בר המצווה של הבן שלי".

רק לפני שנתיים, אחרי שמונה שנים של אלמנות, הגיעה אורטל לנקודת בשלות שאפשרה לה להיפתח למחשבה על זוגיות שנייה. "נרשמתי לכל מיני אתרים, פניתי לחברות ושדכניות, הכנתי כרטיס ותמונה, הלכתי על פי כל הכללים, ונזרקתי למים הסוערים של פרק ב'".

ואיך הם נראו?

"היה מאתגר. לא ידעתי לקרוא את כללי המשחק, הכל היה חדש לי, מבהיל אפילו. התמימות שהייתה בי נופצה. כל הפתיחות הזאת לא תאמה את העולם שלי ואת ההשקפה התורנית שלי".

אחרי כמה ניסיונות מורכבים ומטלטלים, ביום הנישואין ה־19 שלה ושל אוריאל החליטה אורטל בצעד חריג לפקוד את קברו. "עליתי לקבר והתפללתי. אמרתי לו: 'בבקשה, תשלח לי מישהו נורמלי' – ככה, הכי פשוט. ביקשתי ממנו שיעזור לי כי הייתי בחוויה של צער, העולם הזה של הדייטים הוא באמת קשוח. אוריאל היה החבר הראשון שלי, הייתי צעירה ותמימה אחרי שירות לאומי והעולם הזה זר לי.

בהילולה של רבי מאיר בעל הנס הדלקתי נר, והחלטתי להוריד את כיסוי הראש", היא מספרת על ההכרעה הלא פשוטה שהתקבלה זמן קצר לאחר מכן. "חשבתי שאולי זה יפתח לי פתח בעניין הזה, אולי במראית עין אנשים יראו ויבינו שאני רוצה את זה, שאני מבקשת למצוא זוגיות. הורדתי בהדרגתיות את הכיסוי, בהתחלה הוצאתי פוני ואז קוקו, ולפני שנה הורדתי לגמרי. שבועיים אחרי שהורדתי את הכיסוי, פנה אליי בחור בשליש גן עדן (אתר היכרויות, ט.ב.). הייתי סקפטית מאוד לגביו בגלל החוויות שעברתי. נזהרתי מאוד, אפילו יתר על המידה, ואז – זה קרה", היא מחייכת. 

היא הכירה את פיני ברגר, בן 48, גם הוא אלמן ואב לחמישה. לאט ובזהירות בנו השניים קשר עמוק והתאהבו זה בזו. לפני כשמונה חודשים, ברשומה מרגשת בפייסבוק, בישרה אורטל כי מצאה את שאהבה נפשה. "ברוך ה', אני מאורסת!" כתבה, "הלוחות הראשונים מונחים שבורים, אך הם קיימים, נוכחים ויש להם מקום של כבוד ויראה שלאורם נלך. כעת אנו בונים את הלוחות השניים. הם מורכבים אבל נכונים לנו, ובעיקר משמחים אותנו".

"זאת הייתה ממש השגחה", אורטל מספרת בהתרגשות. "פיני התאים מבחינה דתית ותורנית, יש לו את אותה השקפה על בית וחינוך. הוא קסם לי מכל ההיבטים".

בחודש אייר שעבר נישאו אורטל ופיני בחתונת קורונה מצומצמת, שכללה אנשים קרובים ואוהבים. פיני הפתיע את אורטל בחופה עם הזמר חנן בן ארי, ששר לה את השיר "שמש", שיר שלדבריה נוגע בה עד דמעות. מאז החתונה מתגוררים השניים בביתה של אורטל בקרני שומרון, יחד עם 11 ילדיהם – שלה ושלו.

איך זה להיות שוב זוג צעיר פתאום?

"זה שדרוג רציני", היא צוחקת. "יש התרגשות של זוג צעיר – פרפרים בבטן, התלהבות מכל מיני דברים ראשונים – ומצד שני אתה חכם יותר ומלא תובנות, גם על עצמך וגם על הזוגיות. אתה לא רוצה ליפול במקומות שבהם נפלת בפרק א', ותעשה הכל כדי שזה יהיה הרבה יותר מוצלח. זוגיות שנייה דורשת המון השקעה, שום דבר לא מובן מאליו, בוחרים בזוגיות הזאת בכל יום מחדש. בפרק א' יש מוסכמות חברתיות, וילדים, אבל בפרק ב' לכל אחד יש חיים נפרדים, וקל יותר לחשוב חלילה על פירוק החבילה. הבחירה והרצון שזה יצליח הם מאוד חזקים כאן. אין מצב לבינוניות, אם הולכים על הזוגיות הזו – אז הולכים על כל הקופה ומכוונים הכי גבוה שיש. זה לחיות בכל הכוח, בכל העוצמות ובכל השמחה. יש דמעות ובכי ותסכולים, אבל במאקרו, בתמונה הגדולה, זה לחיות בגדול ובשמחה.

אני תמיד אומרת לכלות שאני מדריכה: 'תבחרו להשקיע, אם יש משהו לא טוב – אל תטאטאו, תוציאו, תדברו, תמצאו פתרונות, תלכו לגורם שלישי אם צריך'. באנו לפה לזמן קצוב, אז תעופי על עצמך, על הזוגיות שלך, על הילדים שלך, במלוא העוצמה. רק אנשים שחוו טלטלה קיצונית בחיים יכולים לבוא עם התובנה הזאת, להכיר בערך של מה שהם איבדו, להתעורר ולהגיד: הפעם אני עושה את זה אחרת, אני לוקחת את זה למקום הכי גבוה שאפשר".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה כסלו. להצטרפות למגזין לחצי כאן