"איך את מוכנה אחרי החגים? האם לבך נשאר אחרי החגים שמח?
האם מתגעגעת ויש כיסופים רוחניים להישאר בזמן החגים, בטהרה, התחברות, ייחוד, כוונה.
כל זה צריך לבדוק, את המצב המאפשר תיקון לכל אחת.
אם הייתה עלייה בחגים, אחרי החגים מה עם הילדה העיקשת, הלא סולחת ולא שוכחת?
היום נבדקות ובודקות, זו ראשית שנה שלמעשה היא ראש לכל השנה.
אחרי שמחת תורה הרי מרגישות אחרת. מה קורה ביום-יום ובמעשה?
קורה שעולים בחגים וזה לא נשאר. לאזן זה לשמור על העלייה בקו מאוזן, בהבנה עמוקה,
בלי שהילדה נוכחת, מעכבת ונלחמת. זה מאוד חשוב".
(ימימה אביטל ע"ה)
החגים הוציאו אותנו מן השגרה, לטוב ולרע, אך יש בזה גם משהו מרענן ומשמח. כעת, האם הלב שלנו נשאר שמח אחרי החגים? האם אנחנו מרגישות שקיבלנו מהחגים את כל האוצרות שיכולנו לקבל – את הטהרה, את החיבור, את הכוונות שכיוונו בכל ברכה שבירכנו – את עצמנו, את קרובינו ואת כל עם ישראל? את כל אלה צריך לבדוק, ואלה שאלות שכדאי לשבת עם מחברת ולענות עליהן בכתב; מה מצב הלב עכשיו, מה מדד השמחה שבו, מה מעיב על השמחה ומה אנו יכולות לעשות כדי לשמוח יותר?
אנחנו בשלב של בדיקה, כעין הכנת תשתית חדשה לכל הפעולות והמלאכות שיבואו עלינו לטובה בעזרת ה' בשנה שהתחילה. אנחנו מקבלות כעת חלקים גדולים, ורוצות להגיע אליהם מוכנות ונכונות.
הילדה העיקשת, שלא שוכחת ולא סולחת ולא מקבלת את זה שההורים עשו מה שידעו, מכתיבה לנו חיים מתוך עומס. ככל שאנו נאבקות בחלקי הילדוּת שלנו ולא מקבלות אותם, זה מפחית מאיתנו את כוח הבחירה העכשווית. אנו לא מתעלמות מכאביה של הילדה, אך בהחלט לא נותנות לה לנהל אותנו ולשכנע אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. כעת אנו מקבלות חלקים חדשים לתיקון עכשווי, ומסכימות להיות לומדות בזמן הווה.
לא לתת לילדה שבנו לנהל אותנו. אילוסטרציה
היום אנחנו נבדקות ובודקות את עצמנו כיצד להמשיך את המלאכה מכאן.
ושאלה נוספת: מה קורה ביום-יום ובמעשה? מה קורה בבית ובחוץ, כיצד אנחנו מתנהלות, מה מוביל אותנו, מהי המחשבה ששוזרת בתוכנו את המעשים שלנו ונותנת לנו דרייב לפעול, או להיפך, מרפה את ידינו?
קורה שהעלייה והאורות של החגים לא נשמרים, אך אנחנו לומדות למתן ולאזן את המערכת, ולהיכנס להבנות עמוקות של הלומדת, מה שיאפשר לנו לבנות בסיס יציב ולא רק להתעלות על סמך ריגושים רגעיים. כשהילדה נוכחת, הכל הופך להיות רגעי ואינטנסיבי יותר. ללומדת יש מבט ארוך קדימה, מתוך הבנת התהליך, וזה מה שמאזן אותנו ועוזר לנו לפעול בשיקול דעת ולא בדחיפות שמרמזת על עומס של הילדה שרוצה הכל כאן ועכשיו. אנו נכנסות כעת אל השנה מתוך הבנה של תיקון, של דרך, של התחזקות בכך שאנו יכולות לכוון את עצמנו ואת רצונותינו, ולעזור למלאכה שלנו לצמוח, להנביט עוד הבנות, לסעֵף ענפים של הבנות שמחברות אותנו לעצמנו ואל השני. כך אנו נכנסות אל השנה ומכינות כלים יציבים וחזקים יותר לכל האורות שהושפעו עלינו באלול ובחגים, שיאירו לנו כל השנה כולה.
מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו
