היות שהבייביסיטר הייתה בטיול משפחתי, לא נשארה לי ברירה, ולקחתי שני פיצקולים איתי למבוך רהיטים וכלי מטבח. זה נשמע לא חכם, אני יודעת. אבל אחרי ארבעה חטיפים, שני צעצועים חדשים וציפית מיותרת עם איור של דינוזאור, הצלחתי לאסוף לעצמי כמה דברים שידעתי שיכניסו לי שמחה בלב. כשהעברתי בקופה את המוצרים, הרגשתי שניצחתי את החיים.
למרות שהיו לי כל כך הרבה סיבות "לא" להגיע לכאן, נאחזתי בגישה של איך אני "כן" יוצאת. ואני מתרגשת מזה עד דמעות. כולנו מרגישות לפעמים שאין לנו אופציות ושאנחנו פשוט כלואות בסיטואציה. אנחנו צריכות להישאר בבית כשהילדים חולים, לחזל"ש יציאות, לבטל אימונים או להתעלף מרוב כביסות. קשה להרגיש חסרת אונים, להרגיש שאנחנו תקועות עם חוסר ברירה. ועוד יותר קשה להרגיש שוב ושוב שאת שמה את עצמך בעדיפות אחרונה.
באמת, אני אחת שיודעת מה זה שהחיים מכריחים אותך להתכופף. והרגע הזה בחנות לימד אותי משהו מדהים. למדתי שתמיד יש לי בחירה בחיים האלה. לפעמים המחיר של הבחירה גבוה מדי (להלן 400 ש"ח צעצועים). לפעמים הוא מפחיד מדי (ילד שייכנס לטנטרום באמצע קניון). וזה בסדר. אני לא באה לחרטט שהמחירים הם לא כאלה גרועים. לפעמים הם גרועים. אבל הגמול הנפשי שתרגישי כשתאזרי אומץ ותעשי משהו בשביל עצמך הוא מדהים. את לומדת שיש לך מקום ושהרצונות שלך שווים את ההשקעה. גם הילדים ילמדו לזרום וילמדו שלאמא יש מקום שהוא שונה משלהם.
דווקא במציאות שבה אנחנו מרגישות שאין לנו מקום בעולם, הדרך היחידה היא פשוט לייצר אותו לעצמנו. לייצר מרחב שנעים לנו בו או להרחיב מקומות צרים שבהם אנחנו מרגישות נדחקות (כמו לקחת לעצמנו קפה קר לצד ארגז החול). גם אם יצירת המקום הזאת דורשת הרבה מאמץ והשקעה, יש בכוחנו לעשות זאת עבור עצמנו.
כותבת: שושי תמם
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
