כמה פשוט לצאת לנופש בתור משפחה גרעינית. קובעים תאריך, מוצאים מקום מתאים, אורזים, והופ – אל הצימר המיוחל. נשים רבות מתרפקות על זיכרונות הנופשים ההם, כשילדיהן היו קטנים והלוגיסטיקה הכרוכה ביציאה לחופש הייתה קטנה בהתאם. מה קורה כשהילדים גדלים ומקימים משפחות משל עצמם? האם אפשר לצאת לחופשה משפחתית בהרכב רחב, הכולל עשרות אנשים, ולענות על הצרכים של כולם?
הרצון לשמור על קשר חם וקרוב בין הילדים, ולגבש בין הנכדים המגיעים ממשפחות שונות, מעסיק נשים רבות המבקשות לאגד את ילדיהן ונכדיהן תחת קורת גג אחת למשך מספר ימים.
כזו היא אווה נעים (54), אמא לשישה וסבתא לשמונה מנתניה. החופשות המשפחתיות הן קודש עבורה, ועיקרן הוא זמן איכות עם הנכדים, שלתחושתה אין לה מספיק ממנו בשגרה.
"אני אישה מרוקאית קלאסית", היא אומרת בחיוך, "וכשהילדים מגיעים עם הנכדים בשבתות אני לא משחררת. אני עסוקה בבישולים ובארגוני הבית, ולא מרגישה שאני מבלה מספיק זמן עם הנכדים. בחופשה אני משחררת הכול ואני מאה אחוז שם כדי ליהנות מכל נכד ונכדה", היא אומרת ופניה מתחייכות.
לפחות פעם בשנה יוצאת משפחת נעים המורחבת לחופשה בת מספר ימים. לפני שלוש שנים הם אפילו הרחיקו נדוד ויצאו לשמונה ימים מלאים בקרואטיה, "זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. ברוך ה' יש לנו יכולת ואפשרות לקחת את המשפחה שלנו לחופשות מהנות, אבל גם אם היינו נזרקים באכסניה הכי פשוטה, זה לא היה מפריע לי. העיקר הביחד", היא מבהירה.
איך מצליחים לנקז משפחות שונות עם עיסוקים שונים לחופשה אחת?
"אין אפס, זו אופרציה. בעלי ואני כותבים תאריכים אופציונליים בקבוצת הווטסאפ המשפחתית כשלושה חודשים מראש, ואחרי כ־9,000 הודעות אנחנו מגיעים להסכמה כלשהי וקובעים. אבל לראות את החיוכים של כולם במהלך החופשה שווה את כל המאמץ".
אני תוהה איך אפשר להתאים חופשה למנעד רחב של גילאים כך שהיא תהיה רלוונטית לכולם, ואווה מבהירה כי אצלם המוקד הוא הנכדים הקטנים, והשאר מתאימים את עצמם ומסתדרים. "אנחנו נופשים בעיקר במקומות שיש בהם מגוון פעילויות לילדים כמו בריכות, חוף ים קרוב, לפעמים יצירות וג'ימבורי – וכולם מרוצים. היה טיול אחד שבו בעלי ואני נשארנו עם התינוקות בבריכה וההורים לקחו את הילדים הגדולים יותר לטיול טרקטורונים", היא נזכרת.
בהרבה משפחות, השאלה מי משלם על החופשה מעוררת הרבה אמוציות וקושי. זה אישיו אצלכם?
"כרגע אנחנו דואגים לנושא הכלכלי", פוסקת אווה, אך מוסיפה כי ייתכן שבעתיד זה ישתנה, בהתאם ליכולותיהם.
אני שואלת את אווה מה היא החופשה האידיאלית מבחינתה, והיא מתארת חופשה שבה המוקד הוא הנכדים. "אני רואה את עצמי יושבת בחדר במלון או אפילו בלובי כשכל הנכדים סביבי ואנחנו מדברים, אני מנשקת ומחבקת אותם ומספרת להם סיפור. הילדים מתרוצצים במסדרונות של המלון, נכנסים ויוצאים מהחדרים וקופצים על המיטות", היא מחייכת ומקווה שהחופשות המשפחתיות יימשכו עוד שנים רבות, "הלוואי שנצליח להשריש את המסורת הזאת הלאה".
משקיעים במשפחה
גם עבור נירית (שם בדוי) החופשות המשפחתיות חשובות מאין כמותן. היא בשנות השישים לחייה, אמא לשנים־עשר ילדים, סבתא לעשרות נכדים וסבתא רבתא לנינים.
מטבע הדברים, יציאה לחופשה משפחתית בהרכב גדול כל כך היא מבצע מורכב ומסובך מבחינות רבות. "אנחנו משתדלים להודיע על החופשות המשפחתיות כמה שיותר מוקדם. האם לכולם זה מסתדר? לא תמיד", מודה נירית.
איך מתמודדים עם העלויות הגבוהות של חופשה כזו?
"בתחילת הדרך בעלי ואני שילמנו על החופשה המשפחתית, אבל עם השנים ההוצאות החלו לגדול וביקשנו מהילדים להשתתף בעלויות. זה לא היה נעים, אבל עשינו זאת. הגדולים ישר הבינו והשתתפו. חשוב לציין שלא חייבנו אף אחד: מי שהיה יכול השתתף, ואנחנו השלמנו את השאר".
לחופשה משפחתית, אומרת נירית, יש להתייחס כאל אירוע משפחתי לכל דבר ועניין. "זה לא שונה מלארגן בר־מצווה, ברית או חתונה. שאלות כמו: מי מממן את האירוע? איפה הוא יתקיים? את מי נזמין? הן שאלות שחוזרות על עצמן, וזה נכון לכל התכנסות ולכל אירוע", היא טוענת.
חופשה משותפת של כל כך הרבה אנשים מזמנת התנגשויות בין צרכים שונים, למשל בחירת אטרקציות שלא תמיד מתאימות לכולם. איך מתמודדים עם זה?
"פעם אחת יצא שהלכנו לפעילות כזאת ואחת מבנות המשפחה לא יכלה להשתתף והיא כעסה עליי נורא. זה מורכב מאוד. ככלל אני מעדיפה שלא להתפצל, כי זה חוטא למטרה בעיניי".
עם הזמן הבינה נירית כי בשל כמות האנשים ופערי הגילים, הכי נכון עבור משפחתה לנפוש בשבת. "בשבת יש פחות מריבות על מה עושים, כי הכול מאוד ברור – יש סעודה, יש תפילה ויש מנוחה. לפעמים ביום ראשון שלמחרת גם נצא לטיול משפחתי – אנחנו מתבייתים על מקום עם מים ופשוט יושבים שם ונהנים עם כולם".
גשר בין המגזרים
פערים ברמה הדתית וביכולת הכלכלית הם כנראה המשמעותיים ביותר ביציאה לחופשה משפחתית מורחבת. גם מיכל שטרק סיגלר, מהנדסת בניין ואמא לארבעה מהיישוב אליאב שבדרום, מחכה ומצפה לחופשות משפחתיות, אף שהן מציפות את ההתמודדות עם הפערים הללו.
"אני מתה על החופשות האלו. אנחנו המבוגרים נהנים ביחד, ומאוד כיף לראות את כל האחיינים מבלים 24/7 בלי שנמאס להם אחד מהשני", היא מתלהבת, ומספרת כי אחת לשנה הוריה מארגנים חמישה ימים של כיף צרוף למשפחה כולה. מדובר בעשרות אנשים: להוריה של מיכל שבעה ילדים ו־17 נכדים.
בעלה של מיכל, אוריה, אינו דתי, וכך גם משפחתו. בעקבות הפער הדתי, חופשות עם משפחתו המורחבת הן מורכבות יותר. "בניגוד לשאר המשפחה, אנחנו צריכים למצוא מקום עם אוכל כשר או כלים כשרים, לעצור במסעדות כשרות, וזה מקשה. יוצא שאני זאת שמארגנת את החופשה, כי יש הרבה דברים שחשובים לי".
החופשות עם משפחתו של אוריה מעטות יותר, בדיוק מהסיבות האלו. ההתמודדות המשפחתית הזו אינה יוצאת דופן: בלא מעט משפחות דתיות ישנו רצף של רמות דתיות שונות, החל מדתל"שים ועד לענפים חרדיים בעץ המשפחתי.
כשאתם כבר יוצאים, איך נראית החופשה?
"לפעמים אנחנו מתארחים באכסניות. שנה שעברה, למשל, היינו בחאן. ביררתי אם יש להם כלים כשרים, וכך יכולנו לבשל אוכל כשר. אנחנו יוצאים לטיולים רגליים בטבע, למעיינות ולמסלולים. כשאנחנו בחופשה במהלך סופי שבוע אנחנו נדרשים לעשות התאמות בגלל שאנחנו שומרי שבת. לרוב נצא לטיול רגלי קצר למעיין, ולאחר מכן המשפחה של בעלי תיסע הביתה, ואילו אנחנו נחכה עד מוצאי שבת".
הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
