לאחרונה שמה של וייס עלה לכותרות לאחר שריאיון שלה אצל איש הטלוויזיה האנטישמי פירס מורגן קיבל הדים רבים ותגובות, מימין ומשמאל. "אני לא נותנת למראיין לדחוק אותי לפינה", היא מכריזה, ואינה מתחרטת על אף מילה שאמרה, ובעיקר על מה שלא אמרה (הבעת צער על מותם של 20,000 תינוקות עזתים), למרות הביקורת שנשמעה ברשתות כאילו גרמה ל"נזק הסברתי". "שום דבר שהייתי אומרת לא היה גורם למישהו לאהוב פתאום יהודים", היא קובעת, ולא זזה מילימטר ממה שהיא מאמינה בו.
אני מנסה לשאול איך מסכמים כך וכך שנות עשייה, אך וייס אינה מעוניינת בסיכומים, למרות שבחודשים האחרונים היא מציינת שני ציוני דרך משמעותיים השזורים זה בזה – אישי ולאומי. בקיץ חגגה 80 ("אני אומרת לנכדים: רק אל תגידו שאני נראית בת 60. זה זקן"), והיא משתפת אותי שבהמשך היום תצא למסיבת יום הולדת שארגנו חברותיה מקדומים, היישוב שהקימה ובו היא מתגוררת.
בחודש תשרי השנה חגגה 50 שנים להקמת תנועת גוש אמונים, תנועת ההתיישבות ששינתה את פניה של מדינת ישראל, ובה הייתה חברה ושימשה כמזכ"לית שלה במשך ארבע שנים.
אנחנו נפגשות בביתה החמים והמטופח. לצד פריטי יודאיקה יפהפיים מכסף, ספרים ("יש לי בבית מעל 1,000 ספרים") ואלבומים משפחתיים, תלויה מפת הארץ עם שלל נקודות ההתיישבות בה, מצפון עד דרום. את המפה הממוסגרת קיבלה בהוקרה מחברי תנועת נחלה, ועליה נכתב: "נאמנת ארץ ישראל, פורצת דרך, מנהיגת ההתיישבות!". הקיר הסמוך לפינת האוכל עטור סטיקרים, פלאיירים וחומרים מקצועיים שהיא שולפת, לדבריה, בשיחות עם אורחים מהארץ ומחו"ל שמגיעים אליה לשבת.
דניאלה, מה שלומך בימים אלו?
"זו שאלה מאוד אנושית, יומיומית ואלמנטרית, אבל אני משערת שהתשובה שלי לא צפויה. אולי לגביי היא צפויה, אבל בדרך כלל אנשים לא מדברים ככה: בימים אלה אני חושבת איך לכוון את עם ישראל אל גאולת חבל עזה. זה מה שמעסיק אותי יום ולילה.
"איבר מגופה של ארץ ישראל מתענה", היא מסבירה, "מתעללים בו. ארץ ישראל היא גוף חי, ואני מתענה. באופן פיזי ונפשי, אני ממש סובלת ומרגישה את העינוי שעוברת הארץ".
שיחתנו מתקיימת בימים הסמוכים לעסקה להשבת החטופים ול"פסגת השלום" בשארם א־שייח' שבה השתתפו 30 נציגים ממדינות אשר חתמו על הסכם לסיום המלחמה. הפסגה דנה בממשל העתידי ברצועת עזה, בשיקום ובסיוע הומניטרי, ווייס מודאגת.
"אני מרגישה מאוד חזק את האכזריות של הגויים כלפי ארץ ישראל, וזה מענה אותי. אני לא אדם כפוי טובה, ואני יודעת להעריך את המאמץ המשולב – אני מדגישה – של נתניהו ונשיא ארצות הברית לשחרר את החטופים. אני מודה לקב"ה ולשליחים שלו. אני שמחה יחד עם כל עמי, ויש לי חובה של הכרת הטוב. אנחנו בעידן אחר אחרי השחרור. ויחד עם זאת אני באמת מתענה, כי אני יודעת, לפי מה שהעיניים שלי רואות והאוזניים שלי שומעות, מה מתכננות מדינות העולם. טראמפ אמר שלמרות שהוא עסוק הוא יהיה יושב ראש הגוף שיטפל בנושא, ואני רואה את החמדנות שלו כלפי עזה.
"זה דבר מזעזע שגורם לי לסבל נורא ואיום. כמו שרבותינו אמרו, אני רואה איך 70 זאבים מתכננים לטרוף כבשה אחת. ברוך ה' שנתניהו לא נסע לוועידת הזאבים עם כניסת שמחת תורה.
"כל זה מעסיק אותי בנוסף להיותי אמא, רעיה, עקרת בית, סבתא וסבתא רבתא להרבה נינים", היא מציינת, ומספרת לי שנין שלה הסב לה רוממות רוח אישית כשאמר למורה שלו בתלמוד תורה ביישוב נריה: "סבתא שלי זו ארץ ישראל".
"זה בשבילי סיכום חיים", היא אומרת, ומציינת שהיא גאה בנכדים ובנינים שלה, שלימוד התורה שלהם צומח מארץ ישראל.
אך וייס אינה מרבה לדבר על חייה הפרטיים, כי הנושא הלאומי מטריד יותר, והיא חוזרת לאותו כינוס בשארם א־שייח. "היו שם 70 זאבים שמשחרים לטרף, ושאלתי את עצמי: למה באתם? מה אתם רוצים מהכבשה הזו? ארדואן, שמדבר על ישראל במושגים של נאצים, היה שם. נציגי צרפת, בריטניה, וקטאר תומכת הטרור. באו ראשי 30 מדינות וארגונים, בשביל מה? ואני שואלת: אנחנו נשאיר את עזה בידי מפלצות כמו קטאר, מצרים, טורקיה?"
רובנו היינו עסוקים בשמחה על חזרת החטופים. איך הרגש של השמחה לא גבר אצלך על ההתבוננות המפוכחת שלך, יש לומר, על המציאות?
"יש משהו לא טבעי בלראות רק את השמחה ולהתעלם מהסכנה שאורבת בפתח, בשער הדרומי של ארץ ישראל. יש אנשים שטבעי להם לשמוח, אבל לי ולשכמותי קשה. אני רואה לא מעט תגובות של אנשים שרואים את הסכנה".
אולי אחרי שנתיים כל כך מטלטלות, הציבור מרגיש עייפות ורק בקשה פשוטה להניח את הראש.
"אני באמת לא מצפה מכל אחד להיות כמוני, אבל אני עומדת בראש תנועת נחלה, שקמה אחרי הגירוש מחבל עזה, ומתוקף תפקידי ואחריותי אני לא יכולה להרשות לעצמי אף לא לרגע אחד להרפות מנושאים כואבים ומדאגה לקראת הבאות. אני אחוזה בזה ללא הפסקה, ותחושת האחריות הזו מלווה אותי כבר 50 שנה. כשיש אחריות אי אפשר לעצור לשנייה".
דניאלה תמיד נמצאת
המשא הכבד שהיא נושאת על כתפיה מתוך אחריות לאומית, הביא אותה לגיבוש תפיסת עולמה בנוגע להתמודדות עם קשיים. במשך השנים ידעה קשיים בתפקידיה כאשת ציבור שמזיזה הרים, וגם בביתה הפרטי. בתה נעמה נותרה אלמנה לאחר שבעלה, אברהם גביש הי"ד, נרצח בבית הוריו באלון מורה בשנת 2002.
"כשאני מרגישה שהקושי הוא כבד מנשוא, יש לי טכניקה להתמודד. אני אומרת לעצמי שאני כנראה עייפה מדי. אם את עוברת לצד הפסימי של החיים, ולא לצד האופטימי שיודע להתמודד, יש לי עצה: לכי לישון. אל תיתני למחשבה שלילית להרעיל לך את המוח".
זו בהחלט עצת זהב לאימהות מותשות.
"אף פעם לא אגיד 'אני לא יכולה' או 'אני לא מבינה'", היא מוסיפה. "אם יש אתגר, אני מרחיבה את מעגל ההתייעצות, ולא אומרת 'אי אפשר'. המעבר מ'קשה' ל'בלתי אפשרי' הוא מאוד מסוכן, צריך להיזהר ממנו מאוד. בדיונים בתנועת נחלה, כששוללים משהו, אומרים: 'זה לא ילך הפעם'. לא אומרים: 'לא ילך', אלא 'לא ילך הפעם'. לא למדתי קורסים, אבל אני יודעת שכשחושבים חיובי מביאים חיובי".
היא מספרת שכאשר כיהנה כראש מועצת קדומים, כשהייתה הולכת לעיתים לפגישות במשרדי הממשלה, הורתה למזכירתה שלא להגיד לאנשים שמחפשים אותה: "דניאלה לא נמצאת", אלא: "דניאלה תהיה מחר. במה אפשר לעזור?". "דניאלה תמיד נמצאת, גם כשהיא לא נמצאת", היא קובעת בחיוך. "זו שיטה, שיש לה המון השלכות לאומיות. אני לא רואה אף פעם משהו כבלתי אפשרי. אם מעמידים בניין גדול של מחשבה, אז הוא מתגשם. זו אולי נשמעת נוסחה פנטסטית, לא ריאלית, אבל ראיתי אותה מתגשמת מאות פעמים".
היישוב קדומים היה ל"בניין גדול של מחשבה" שהתגשם. לאחר מאבק ציבורי ועליות חוזרות ונשנות לתחנת הרכבת בסבסטיה, הוקם היישוב בשנת 1975, ומשפחת וייס הייתה חברה בגרעין הראשון שעלה לקרקע. במשך 11 שנה כיהנה דניאלה בתפקיד ראש המועצה, ופיתחה את היישוב, שכיום מתפרש על גבעות רבות ומונה אלפי תושבים.
קרדיט: עדי בן ישי
צילום: נעמה שטרן
איפור: אליה הנדל
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
