בעיניים פקוחות

"עד גיל שש חייתי בצריף, יחד עם ארבעת האחים שלי ואחותי. מה שהפריד בינינו ובין ההורים שלנו היה ארון בגדים גדול. היום זה נשמע לי קצת הזוי, אבל היה לנו ממש כיף", מספרת חברת הכנסת גילה גמליאל (43), מי שמכהנת כיום כשרה לשוויון חברתי מטעם מפלגת הליכוד. "זה יצר אחדות וקרבה מאוד גדולה בינינו. אני זוכרת מזה דברים טובים, אולי בגלל שהייתי הכי קטנה במשפחה".

כשהייתה בת שש עברה המשפחה לבית שבנה אביה בסמוך לצריף, וזמן קצר לאחר מכן נשרף הצריף ואיתו זיכרונות רבים. "אני זוכרת את אבא שלי, בתמימות של פעם, עומד עם הצינור ומשפריץ מים כדי לנסות ולכבות את השריפה".
ניחוחות ילדותה של גילה, שגדלה בשכונת העיוורים בגדרה, מתובלים בהמון אהבה, דאגה לאחר, אחריות חברתית ושכנות עיראקיות טובות לב. "וואי, האוכל שלהן…" צוחקת גילה ועיניה נוצצות כשהיא מספרת לי על קובה סלק מהביל.
"גדלתי בשכונה מדהימה של אנשים שלא רואים. בתור ילדה ראיתי את התושבים מקימים משפחות, מתחתנים, מתפרנסים ויוצאים לעבוד. היה במקום בית חרושת שבו הם היו מייצרים תקליטורים ומטאטאי רחוב".

שכונת העיוורים נוסדה לאחר קום המדינה במטרה לשכן עולים עיוורים ולקויי ראייה ולאפשר להם מגורים, תעסוקה וניהול חיים עצמאיים בכבוד. משפחתה של גילה הגיעה אל המקום במקרה כאשר המדינה אפשרה לאביה, עולה חדש וחייל בודד בזמנו, לקנות צריף במקום.
"בשכונה למדתי מה זו שליחות ציבורית, זה להקפיד שלא יהיו מכשולים בדרך – שהפחים הירוקים יעמדו בדיוק במקום, כי אם את מזיזה אותם זה מפריע לעיוורים בהליכה. פיתחנו מודעות ורגישות מאוד גדולה. הייתי רואה אותם הולכים לבית הכנסת בלי מקלות, זה מדהים".
גמליאל בהחלט לא הייתה ילדת שמנת, ונדמה כי דווקא העובדה הזאת העניקה לה ילדות עשירה מאוד בתחומים רבים כמו רוח, פוליטיקה, ידע כללי ועוד. "שכן שלי היה חזן וגבאי בבית הכנסת, ולמרות שהוא לא ראה הוא ידע את כל התנ"ך בעל פה. אני הייתי כותבת לו את כל החובות של המתפללים ואת העליות, בגיל תשע כבר ידעתי את כל פרשות השבוע לפי הסדר. בכל פעם הייתי כותבת את שם הפרשה ואת מי שחייב כסף לבית הכנסת, ואחרי שהיו משלמים הייתי דואגת למחוק את השמות מהרשימה. הכול היה תחת הבקרה שלי", צוחקת גילה, "הייתי נותנת קבלות וחותמת עליהן".
"בכל סוף שבוע היה מגיע אלינו הביתה אחד השכנים עם עיתוני ידיעות ומעריב של סוף השבוע והייתי מקריאה לו אותם. מגיל צעיר מאוד ספגתי אקטואליה מהעיתונים באופן עקבי. הייתי מקריאה לו גם ספרים. עד היום יש לבת של אותו שכן רשימה עם כל הספרים שהקראתי לו, חלקם כבדי משקל כמו 'דפים מן הכלא' וספרים של משה דיין. הקראתי לו גם המון ספרים בארמית, לא הבנתי מהם כלום אבל זה חידד אצלי את הקליטה לשפות. מגיל קטן למדתי להודות לקב"ה על זה שאני רואה. כשאת רואה אנשים כאלה מפתחים חיים רגילים למרות מגבלת הראייה, את מבינה שמוגבלות היא לאו דווקא משהו שצריך לתת לו משקל יתר, זה לא יוצר חסם מלהגיע ליעדים".

הילדות לצד בעלי מוגבלויות גרמה לך להסתכל אחרת על מחאת הנכים?
"אין ספק שמתקנים פה עוול היסטורי. ההקצאה של יותר מארבעה מיליארד שקלים לעניין הזה היא היסטורית וחברתית. נכון שזה לא מספיק, אבל השינוי יוביל לכך שבעתיד יהיה יותר קל להגיע לפתרון האופטימלי שהוא שכר מינימום. צריך גם לדעת מתי לנוח מהמאבק, חלק מארגוני הנכים תומכים בהסכם ואני מצפה מכולם להתגייס לתמיכה הזאת".

חברתית מבית
את הקו החברתי שלה, מעידה גמליאל, היא ספגה בשכונת העיוורים. כשבגרה התנדבה בתנועות נוער ובמשמר האזרחי, וכתלמידה התבלטה לא מעט בתחומי העשייה בבית הספר. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר החלה לפלס את דרכה בעולם האקדמיה.
לגמליאל יש תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו, תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובפילוסופיה ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן-גוריון, ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן. במהלך שנות לימודיה פעלה באגודת הסטודנטים וכיהנה כיו"ר האגודה באוניברסיטת בן גוריון ואף כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל.

מתי הבנת שעתידך בעולם הפוליטי?
"אחרי שהגעתי לאגודת הסטודנטים, ההמשך לפוליטיקה היה טבעי. אבל הנקודה שבה ממש הבנתי שאני הולכת לפוליטיקה הייתה כשנלחמנו על הורדת שכר הלימוד ונעצרנו. בזמנו חברי הכנסת לא פתחו את הדלתות שלהם בפנינו, הם לא היו מוכנים לקבל את ההתאחדות ולא רצו לשמוע עלינו. באותה נקודה אמרתי לעצמי: 'רגע, למה אני צריכה לשכנע אותם? אני אתמודד בעצמי'.
הייתי ילדה בת 24 , והתמודדתי בפריימריז. נבחרתי למקום ה‑ 24 בליכוד, מקום ריאלי. ראיינו אותי לכל מקום, כביכול כבר הייתי חברת כנסת, ופתאום התרסקנו ל‑ 19 מנדטים ולא נכנסתי. חזרתי לעוד שתי קדנציות באגודת הסטודנטים, נבחרתי ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. בפריימריז הבאים כבר נבחרתי במקום ה‑ 11  היסטוריה", היא מסכמת בחיוך.

היה ברור לך מההתחלה שהליכוד זה המקום בשבילך?
"כן, לגמרי. אנחנו בית ליכודי. אבא שלי הקים את סניף תנועת חירות בגדרה, תמיד היינו מאוד פעילים. הנאומים של מנחם בגין הדהדו אצלנו בבית".
לא רק את הליכוד ירשה גמליאל מבית אבא, אלא גם את השאיפה לנהל משפחה מתוך שותפות מלאה עם בן זוגה. "גדלתי בבית מסורתי ופמיניסטי. אבא שלי תמיד עשה עם אימא הכול, הם תמיד פרגנו זה לזה. זה לא היה משהו מוגדר, זו פשוט הייתה הזרימה הטבעית של הבית". אמה של גילה הייתה עקרת בית ואביה עבד בבזק.
למרות הזוגיות השיתופית והמפרגנת, השניים נפרדו והתגרשו כשגילה הייתה בתחילת גיל ההתבגרות.
אביה התחתן מחדש, אך המשפחה המשיכה לחגוג אירועים וחגים בהרכב מלא, "הם נפרדו בצורה מאוד יפה".

לפני תשע שנים התחתנה גמליאל עם חובב דמרי, בנו של הרב שאול דמרי מטבריה, וכיום היא אימא לתהל (8) ויעל (6), שתיהן נולדו במהלך הקדנציה השנייה שלה בכנסת.

איך משמרים את הזוגיות והמשפחתיות כחברת כנסת?
"ראשית אני שומרת שבת, אז קל לי לשמר את המשפחתיות בכל סוף שבוע. אבל גם בלי קשר לשבת, אני חיה חיים שפויים. כמו שיש עיתים לתורה, למדתי שיש עיתים לכל דבר. זה עניין של סדרי עדיפויות, צריך לדעת להפריד בין עיקר לטפל".
"יש לי עוגנים שבעזרתם אני חיה בשפיות. בכל יום ראשון יש לי שיעור תורה בבית, בכל בוקר אני לוקחת את הבנות לבית הספר. יש לנו חלוקה בשעות אחר הצהריים עם הבנות, חובב ואני מתחלקים בימי ראשון, כשוועדת שרים לא
ארוכה מדי אני מוציאה אותם, אחרת חובב מוציא. בימי שני ושלישי חמותי מוציאה את הבנות מהמסגרות, בימי רביעי חובב ובחמישי שוב אני".
"הבנות נהנות, הן מרוויחות גם סבתא, גם אימא וגם אבא. אבל החוכמה היא לא להתערב, לא לקבוע סטנדרט אחיד ולנסות לשכפל אותו בכל הימים. יש סטנדרט אימא, יש סטנדרט אבא ויש סטנדרט סבתא. אני לא מתערבת באיך שחמותי או איך שחובב מתנהלים עם הבנות. אני כן מפקחת על מצב שיעורי הבית" צוחקת גילה. "אפשר לשלב הורות וקריירה, כשמשכילים לשלב את זה בנישואין אז לא מגיעים לשלב גירושין. כל אחד ממצה את הפוטנציאל שלו בתוך המערכת הזוגית והילדים נהנים מזה שהם מרוויחים גם את אימא וגם את אבא.
ההורים מרוויחים את ההורות, זה היופי, לא צריך להתגרש בשביל שלאבא יהיה חובה לקחת את הילדים פעמיים בשבוע".

איך הבנות מקבלות את התפקיד שלך?
"הן יודעות את החשיבות של הפעילות שלי. אחת מהן גם אומרת שאולי היא תרצה להיות במערכת הציבורית כשתגדל ואני בהחלט ממליצה על זה. המערכת הציבורית היא המקום שבו אפשר להשפיע באופן המקסימלי ועל כן צריך לשאוף להגיע לשם. אני מאוד אוהבת את השליחות הזאת".

ובכל זאת, המשפחה משלמת מחיר, חברי כנסת נמצאים לפעמים במליאה עד אמצע הלילה
"בגלל זה שני ורביעי הם לא הימים שלי עם הבנות, הן יודעות שאימא זה סופ"ש ארוך של חמישי- שישי-שבת-ראשון".

כשיצאת עם חובב דיברתם על הדברים האלה מראש?
"לא, לא היה לנו מושג בילדים. כן דיברנו על זה שאני לא הגעתי ממסגרת דתית, הבית שלי היה מסורתי. חובב מגיע מבית דתי, אבא שלו הוא רב, אני לא ממש שמרתי על מסורת בתקופות מסוימות. הכרתי את חובב ולמדתי לאהוב את היהדות, לאהוב את השבת. הוא מעולם לא ביקש ממני להיות דתייה, אבל כשבאתי אליו הביתה ונחשפתי לשבת אמרתי לעצמי: 'ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו'. התחלתי לאט, קודם כול הפסקתי לנסוע בשבת, אחר כך הפסקתי להשתמש בטלפון. אימא שלי הייתה שומרת שבת, אבל היא מעולם לא דיברה איתנו על מה צריך לעשות. באופן מדהים, מלבד אח אחד, כולנו חזרנו בתשובה אחרי שהתחתנו".

אנחנו יושבות בסלון ביתה של גמליאל בתל אביב, ותוך כדי שיחה נפתחת דלת הבית. פנימה נכנסים חובב ואביו, הרב שאול דימרי, בידיהם טליתות ותפילין. על אף שעת הבוקר המוקדמת, בית משפחת גמליאל-דימרי שוקק פעילות. כל אחד שנכנס תוהה בתורו אם אני רוצה לשתות משהו ואם כיבדו אותי כראוי. לעיניי מתגלה משפחה חמה, מכניסת אורחים ואכפתית. הוריו של חובב אומנם מתגוררים בטבריה, אך נמצאים כאן לא מעט ומשתלבים כחלק אינטגרלי מחיי הבית.

חזרת אל היהדות בעקבות חובב, איך בחרתם לגדל את הבנות שלכם?
"הבנות נמצאות במסגרת שהיא לחילונים ודתיים. זו מסגרת מכבדת יהדות, הן נמצאות פעמיים בשבוע בחוג תורה ומקבלות ערכים. לי לא היה את זה. למדתי בבית ספר חילוני ולא למדתי את הדברים האלה".
"לשיעור התורה השבועי, שמתקיים אצלנו כבר שש שנים, באים באופן קבוע אנשים שהם לאו דווקא דתיים, לחלקם לא הייתה זיקה לתנ"ך מעולם ופתאום הם גילו את היהדות ואת היופי שבה. לא חייבים להיות דתיים בשביל לאהוב את התנ"ך ואת היהדות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
גם אני רוצה לקבל את פנימה בכל חודש