ביום חמישי כבר נשברתי.
זה היה אחרי שבוע שבו הוא יצא לשלושה אירועים של מד"א, ועוד אחד של יחידת חילוץ.
"אין לי כח כבר להקפצות האלה" פרקתי כשהוא חזר בערב.
הוא חייך אלי בהבנה.
למחרת בערב סעודת שבת, יושבים בנחת עם הילדים.
צפצוף בנייד.
הילדים יודעים שלאבא מותר להשתמש בנייד בשבת, הוא קורא את ההודעה ומתחיל להתארגן.
"אני צריך לצאת, יש חילוץ"
עכשיו תורי לגלות הבנה.
כאילו אני יכולה להגיד לו לא.
יצא בשמונה וחצי, חזר בשתיים לפנות בוקר.
בבוקר אחרי שהשלים שעות שינה, הוא סיפר לי את מה שהיה בחילוץ אתמול. איך חיפשו את האדם, וכמה זה ריגש אותו כשהגיעו אליו.
"את יודעת, אחרי שדיברנו בחמישי חשבתי לצמצם התנדבויות, אבל אחרי היום, אני לא מסוגל"
נאנחתי.
"תמיד כשאני יוצא לאירוע" הוא המשיך "אני חושב אם זה היה המשפחה שלי שצריכה עזרה, לא הייתי רוצה שמישהו יגיע אליהם?"
"כן, אני מניחה שכן" עניתי וידעתי כמה הוא צודק.
לפני שהם שואלים לאן ולמה הם כבר בדרך. אנשי חילוץ, אילוסטרציה
כמה שעות אחר כך עדיין בשבת, יציאה לחילוץ נוסף. שוב כמה שעות מחוץ לבית.
הוא לא היחיד. יש עוד מאות אנשים שעוזבים את הכל כדי להציל מישהו אחר.
אנשים שתוך שניה יושיטו יד. שיהיו שם תמיד, בכל מצב.
כאלה שלפני שהם שואלים לאן ולמה, הם כבר בדרך.
אני חושבת עליהם ואז אני חושבת עלינו.
נכון, זה אף פעם לא נח. ונכון שתכלס הכי טוב להיות בתוך המשבצת שלנו, עם המשפחה והאתגרים. אבל אולי לפעמים אנחנו גם צריכים לקום. להתנדב.
כל אחד במה שיכול. כל אחד במה שטוב בו ובעיקר מה שטוב לו. להושיט יד לעולם הזה,
הוא יהפוך לטוב אפילו עוד יותר.
