דייט בסטייל

לכל אחת מאיתנו יש את השריטה הזאת, הדפקט הקטן שלה.
לא שאנחנו מוכנות להודות בכך בפני חברותינו,  אך הדפקט נמצא שם, שוכן בנשמתנו בהנאה מרובה.
הדפקט שלי הוא האהבה להביט בזוגות בבתי קפה. כן, כן, אני אוהבת לנחש בני כמה הם, האם הם נשואים או לא, אם זה דייט, איזה מספר הוא וגם, מה פער הגילאים בין בני הזוג.

הבנות הגדולות שלי טוענות שאני לוטשת עיניים.
מה לעשות? אין לי יכולת לשלוט בזה, ולמרות שאני משתדלת לרפרף במבטי, עדיין אני בוהה.
בוהה ונהינת.
וזה לא משנה אם זה זוגות צעירים, מבוגרים או זוג מתבגרים שברחו מבית הספר (כך קורה, לפי התאוריה שלי).
אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ישבתי עם בעלי בבית קפה, סתם כך.

מתי לאחרונה התלבטנו בין פאד-טאיי סלמון לרביולי בטטה עם שמנת. מתי בפעם האחרונה עצרנו את הכל וישבנו סתם לפטפט. הבילוי הכי יוצא שגרה שלנו הוא צעידה ברחבי הישוב.
לא שאני מזלזלת בזמן איכות בקור של עפרה אבל בבילוי שכזה עלי להכין ארוחת ערב, להוריד מהשולחן ולשטוף כלים לפני צאתנו.

אני מקווה שאני לא נשמעת מתבכיינת.
לצערי אני מבלה רבות בבתי קפה – ויעיד על כך כרטיס האשראי שלי, אני יוצאת לבתי קפה לפגישות עבודה, זמן כתיבה, פגישות הפקדה, בוקר עם חברות, יציאה עם ילד ל”בוקר פרגון” אבל יציאה זוגית היא משהו נדיר.
אולי זה בגלל שבעלי עובד עד הערב ואני עובדת מהערב,
ואולי זה בגלל שעד שמגיע הערב שאני בכל זאת פנויה בו, אני מתפרקת על המיטה עוד לפני שילדים נרדמים. ואולי זה בגלל שנמאס לי לרדוף אחרי בייביסיטריות.
אחרי שנים של קבלת עזרה מהילדים הגדולים, נותרנו ללא ילד גדול בבית שיסכים לצפות בסרט שווה בזמן שאחיו ישנים במיטה.

בסוף זה מגיע, הרגע הזה שמתשעה ילדים את נשארת עם ארבעה קטנים.
בסוף מגיע הרגע שבו אתם חוזרים להיות זוג צעיר לילדים קטנים ואחר כך זוג צעיר עם ילדים גדולים בלבד.
“אז מה, בא לך שנצא הערב?” הוא שואל.
“עזוב מאמי," אני עונה, "בוא נחכה שהקטנים יגדלו ונהיה כמו זוג צעיר, אם כבר לצאת, אז שיהיה בסטייל."