החיים שהיו והחיים שבדרך

ישבנו שם שתינו.
היא אחרי העמסת סוכר של 50, אני אחרי ה100.
"זה הריון שלישי שלי, ועדיין לא זכרתי להביא לימון." היא פונה אליי.
צחקתי. "זה באמת מבאס," לא יכולתי לנחם.
"איזה הריון זה אצלך? "היא שאלה אותי בחיוך.
התחלתי להתבלבל. היא בטח רוצה לדעת איזה מספר ילד זה יהיה בע"ה, אבל אצלי התשובה ל-איזה הריון זה, היא לא אותה תשובה לאיזה מספר ילד זה.

מסובך.

"יש לי בבית 3 בנים" מצאתי את התשובה הכי הגיונית.
"איזה יופי, ומה עכשיו?" היא התעניינה.
"עוד בן" חייכתי. "ואצלך?"

–

כמה פשוט זה היה יכול להיות.
את נכנסת להריון, מתי שאת רוצה. ההריון עובר בצורה הכי משעממת שיש. הכל תקין. הכל בסדר. והנה, תשעה חודשים אחר כך את יולדת.
כמה פשוט כמה קל.
אבל זה לא תמיד ככה. ואז את יושבת מול מישהי ומנסה להסביר לה איך זה שעכשיו את בהריון שביעי, ובבית יש לך 3 ילדים.
או שאת פוגשת חבר קיבוצניק מבוגר מהחדר כושר, ששואל למה הפסקת לבוא. את מספרת שאת בהריון והוא אומר לך- "אתם לא מפסיקים, אה?"
ואת מיד מצטדקת "היי, היי. הילד הקטן שלי בן 7.5"

ואיך ככל שההריון מתקדם, את מבינה כמה כלום לא מובן מאליו. זה לא שלא ידעת.
הרי חיכית להריון הזה 3.5 שנים. ועברת באמצע 2 הפלות. וגם הפעם, כלום לא היה ברור.
לא הפעם ההיא שהתוצאה הייתה חיובית אבל נמוכה, והיית צריכה לעשות עוד ועוד בדיקה.
לא כשבדיקה אחרת שלחה אותך לייעוץ גנטי.
לא כשהיה חשד למום בלב.
לא כשבדיקת הסוכר יצאה לא תקינה.
הכל לא מובן מאליו.

וזה בסדר. את רגילה. בדרך הזאת גילית כמה כל רגע הוא נס. כמה כל שלב הוא קריטי.
כמה אנחנו כאלה קטנים בתוך החיים האלה, כמה דברים לא תלויים בנו.
וכמה יש להודות. על כל דבר. על כל הריון שמגיע. על כל הריון שנקלט. על כל בדיקה שיוצאת טובה.
על הכל. על החיים.