"הטעות שלנו כמחנכים וכהורים היא שאנחנו מנסים להיות עורכי הדין של הקב"ה": האחיות שירת מלאך ומאור קפלן בריאיון משותף

15 שנים מפרידות בין שתי האחיות לבית משפחת בראלי: שירת מלאך, אחת הנשים המוכרות בתחום הייעוץ לרווקים ורווקות, שהפכה בשנים האחרונות למעין 'גורו' בעולם הדייטים המגזרי; ומאור קפלן, מנחה למיניות בריאה ודמות בולטת בתחום החינוך למיניות. למרות פער הגילאים, הן משתפות אחת את השנייה בהכול, תומכות ונתמכות, מייעצות וחולקות תדר אנרגטי משותף. שתיהן מונעות מתוך תחושת שליחות גדולה, רצון לשנות את השיח הקיים בתחומן וחיבור עמוק לדרכה של סבתן, הרבנית רחל נריה זצ"ל.

תחומי העיסוק של שתיהן משיקים לפרקים, מטעינים זה את זה ומהווים כר פורה לדיון עמוק בקשר שבין תפיסת המיניות של הפרט ובין ההתמודדות שלו בעולם הרווקות. הן עוסקות בתחומים טעונים, אך ניגשות אליהם בחיוך גדול ובלב פתוח ומכיל. שתיהן מאופיינות בחוסר שיפוטיות ובחום אימהי שזורם מהן בטבעיות. עין טובה, קבלה ושמחה – כך הן מגדירות את המוטו המשולש שלהן בבואן לגעת בנושאים שהם דיני נפשות ממש.

שירת (47), נשואה לאסף ואימא לשבעה, ביניהם ילד עם פיגור קשה, מתגוררת בעופרה ועוסקת שנים ארוכות בעולם הדייטים והרווקות. היא מלווה רווקים בתהליכי יצירת קשר, נוגעת בממשק שבין הקהילה לרווקים שבה ומייעצת אפילו להורים שדואגים לילדיהם הבוגרים שטרם נישאו. מאחוריה מיזמי היכרויות מרשימים ורחבי היקף שכללו אלפי משתתפים ומאות זוגות שעמדו לבסוף תחת החופה.

מאור (32), נשואה ליועד, אימא לחמישה וגרה בירושלים, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, משמשת כראש תחום מיניות במכון באר אמונה, מכשירה מנחות למיניות בריאה, מעבירה השתלמויות ליועצות, צוותים חינוכיים, אימהות ונערות ולאחרונה אף הוציאה ספר המיועד לקריאה משותפת של אימהות ובנות בגיל ההתבגרות.

השתיים משלימות זו את זו לא רק בתחומי ההתמקצעות שלהן, אלא גם במשפט, בחיוך, ברעיון שעולה במהלך השיחה או בזיכרון משותף מהעבר. אפילו את הבגדים הן התאימו לכבוד הצילומים, וברור שמולי ישובות שתי מומחיות בתחומן, אך לפני הכול – שתי אחיות אוהבות.

 מבית סבתא

הן גדלו במשפחה בת עשרה נפשות, אימן, צילה, היא בתם של הרב משה צבי והרבנית רחל נריה זצ"ל, אביהן, הרב מרדכי אליהו בראלי זצ"ל, היה רב, מחנך, דיין בבית הדין לגיור וראש כולל הלכה.

מרבית ילדותן עברה עליהן בין סמטאות הרובע היהודי בירושלים, לשם עברו הוריהן מתוך תחושת שליחות ובמטרה לחזק את היישוב היהודי במקום. זיכרונות מתוקים וראשוניים שלהן צרובים בין הרחובות הצרים של העיר העתיקה וניכר כי שתיהן מחוברות מאוד למקום.

בית גידולן השני היה בית סבא וסבתא, הרב צבי והרבנית רחל נריה, בכפר הרא"ה, שם ספגו השתיים לא רק חום ואהבה אלא גם קשר חזק ומחייב לתורה, למצוות ולארץ ישראל. סבתן עסקה כבר אז, לפני יותר מ-50 שנה, בנושא טהרת המשפחה והכנה לנישואין, בהרצאות וכתיבת חומרי הדרכה בנושא הבית היהודי, תחום שעד אז כמעט ולא קיבל במה, בטח ובטח שלא הועלה על הכתב על ידי נשים. היא נחשבה לפורצת דרך ומובילה ולא מפליא לגלות ששתיים מנכדותיה ממשיכות לעסוק בנושאים בהם פעלה גם היא.

"היא שימשה לי מקור השראה", מספרת שירת, שזכתה באופן טבעי ליותר שנים לצדה של סבתה מאשר מאור. "אני מרגישה שלקחתי ממנה הרבה, הבנתי שיש פה נושא שסבתא מעיזה לגעת בו וחשוב להמשיך ולעסוק בו ביושר ובאומץ. למדתי ממנה גם איך לקחת ידע ממרחבים מקצועיים שונים, לתרגם ולתווך אותו לעולם שלנו. סבתא למדה כל הזמן, בחדר שלה הייתה עמודת ספרות מקצועית שאני לא חושבת שבעוד בית דתי אפשר היה למצוא כזאת – על יחסי אישות, על בנים-בנות, ספרות מקצועית מכל העולם, מגוון מרשים מאוד. היא בנתה קומה של ידע שאותה העבירה הלאה".

"באחת השיחות בספר של סבתא, שנקרא 'מול מבוכת המתירנות', היא כתבה שהיא מדברת 'כדי להקים בתים נאמנים בישראל'", משתפת גם מאור, "זה משהו שהולך איתי תמיד, מטרה שכתובה לנגד עיניי, ואני שואלת את עצמי כל הזמן האם על כל דבר שאני עושה אני יכולה לחתום שמטרתו להקים בתים נאמנים בישראל. למדנו מסבתא גם להיות על הבמה, לדבר, להוביל. השליחות שלנו בנויה מהתדר הזה. בשבילנו להיות נכדות של סבא וסבתא נריה, וגם של סבא וסבתא בראלי שהיו חלוצים, זה חלק מתהליך הגדילה שלנו, השורשים היו נוכחים מאוד במרחב הביתי שלנו, ואני חושבת שקיבלנו אותם לוורידים".

הזמנים השתנו, אנחנו בעידן אחר היום ושתיכן עוסקות בתחומים שהם לב החיים במאה ה-21, ממקום פתוח וחשוף, אבל עדיין עם מחויבות ברורה להלכה ולתורה, איך אתן מצליחות?

"התחום שמאור נמצאת בו הוא טעון מאוד", אומרת שירת ישירות, "אני לא הייתי יכולה להתעסק בו נכון כמוה, היא נוגעת בנושאים שמעלים קשיים וקונפליקטים מורכבים".

מאור: "לעולם סביבנו אין תשובות טובות על מיניות, השחרור המיני לא יצר אנשים מאושרים יותר. התורה מציבה מענה עמוק בתחום הזה שאני מתרגשת ויונקת ממנו חיים, אני מאמינה בו, יש שם הזדמנות עמוקה לחיבור בין גוף, נפש ונשמה שאין באופני חיים אחרים. ברובד האישי, אני חיה חיים שמחויבים להלכה, זאת הבחירה שלי וזה מה שמשמח אותי. יש לי המון שאלות לקב"ה על המציאות שהוא הביא היום, אבל אני נמצאת במקום של חיבור לקושי".

יש דברים שלא תדברי עליהם בגלל מגבלות צניעות והלכה?

מאור: "אין דברים שלא אדבר עליהם, אבל יש המון דברים שאני אשאר ברמת הקושי שלהם, מבלי לנסות ולהציע פתרון. הטעות שלנו כמחנכים וכהורים היא שאנחנו מנסים להיות עורכי הדין של הקב"ה ולהסביר למה ההלכה טובה לנו. יש לי אמונה פנימית בכך שבסופו של דבר המצוות טובות לנו, אבל אני לא תמיד מבינה למה ואני לא אכנס למקום של לנסות להסביר. לפעמים מנסים לפזר נצנצים על כל הקשיים כדי שהילדים והתלמידים ירצו לשמור את ההלכה, במקום לתת מקום לקושי ועם זאת להגיד: בחרנו בחיים של תורה והלכה ואנחנו מאמינים שזה הכי נכון". 

שירת: "הקהל שאני פוגשת נמצא בגיל בוגר יותר, הוא לוקח אחריות ומבין מה המחירים של הבחירות שלו. לי אין צורך לתווך או להנגיש את ההלכה לאנשים שאני עובדת איתם, מי שמולי יודע אותה, יודע את הכאב, הקושי, הבחירה. אני כן נוגעת בהשלכות של הבחירות שלהם על בניית קשר, על יצירת זוגיות וכמובן שנכנסות לשם גם שאלות דתיות. הממשק בין קונפליקטים דתיים לקונפליקטים זוגיים נוכח, גם ברמה הפרטנית וגם ברמה החברתית. הליבון של התכנים האלו הוא החשוב בעיני, גם אם אין בסופו סימן קריאה".

השיח בנושאים האלו עבר מהפך בשנים האחרונות, ואתן פועלות בתוך עולם מורכב מאוד, מה סבתא הייתה אומרת על מה שאתן עושות היום?

"היא לא הייתה חותמת על כל מה שאני אומרת", מגיבה שירת בנחרצות, "יכול להיות שהיא הייתה מתכווצת מכמה דברים. בתקופתה, התכנים והשיח על המשפחה היו מאוד בתוליים ולכן המורכבות הייתה פחות עוצמתית, היום הצורך להכיל ולקבל מורכבות גדול יותר. ינקתי ולמדתי מסבתא אבל המקום שלי שונה, אני פתוחה לקהלים רחבים יותר. אני שמחה על השונות הזאת, ולא מרגישה צורך לבדוק מה סבתא הייתה אומרת על כל דבר".

מאור: "הספר של סבתא לא יכול היה להימכר היום, השפה לא רלוונטית, וגם העולם הדתי עבר איזושהי דרך ביחס לגוף ולדיבור עליו. היום כבר לא מדברים בשפה שתוקפת את הגוף, אלא מחפשים את הדרך להתחבר אליו ולתת ערך לכוחות שלו. סבתא אומנם הביאה הרבה אינפורמציה ודיברה בגלוי, אבל אורח חייה היה מאוד סגפני".

שפה משותפת

אחד הדברים שמעסיקים את מאור בשנים האחרונות, הוא השיח החסר שבין אימהות לבנותיהן בגיל ההתבגרות. לדבריה, בבתים רבים קיים צמא ורצון לדיבור כן ומשתף, אך לא תמיד נמצאים לכך הכלים המתאימים. בקיץ האחרון הוציאה מאור ספר חדש בשם 'שפת גוף', המיועד לקריאה משותפת של אימהות ובנות מתבגרות וכולל שבעה פרקים העוסקים בסוגיות נשיות.

"יש בתחום הזה הרבה מיקור חוץ", היא אומרת בצער, "כבר בתחילת גיל ההתבגרות מגיעה מישהי מבחוץ לכל כיתה ומסבירה לבנות על גופן. חשוב לי להחזיר את הפוקוס הביתה. בקשר בין אימא לבת יש תשובות לשאלה מהי נשיות. לכל בת יש את האימא המדויקת לה והמטרה שלי היא לייצר שפה רגשית ביניהן, לענות על שאלות כמו איך מתמודדים עם מדיה, איך אוהבים את הגוף שלך, מהו היחס לגוף בתוך היהדות. אלו סוגיות שאם בת שומעת עליהן מאימא שלה – זאת זכות גדולה. משמח אותי לשמוע על בנות שפתאום שיתפו את האימהות שלהן בדברים שלא הצליחו לשתף בהם קודם, שפתאום מצאו דרך לספר על התמודדות".

הכתיבה של הספר הגיעה ממקום של חוויה אישית שהייתה לך, בשיח פתוח עם אימא שלך, או דווקא בגלל חוסר?

מאור: "אימא שלנו מדהימה ומיוחדת, קיבלנו ממנה המון, אבל לא ברובד הוורבלי. היא לא דיברה איתנו בכלל על הנושאים האלו, אבל אני מאמינה מאוד שתקשורת היא לא רק דרך המילים, אני תולה לזכותה דברים שלא נאמרו אבל כן הורגשו. את המקום של הדיבור מילאו האחיות הגדולות שלי, הן הסבירו, ליוו, תמכו וענו על כל השאלות, ועד היום בסוגיות נשיות הן כתובת בשבילי. זאת ממש מתנה".

שירת: "בגלל הפרש הגילאים בינינו, גם השיח בבית היה שונה. אני חושבת שאצלי היה עוד יותר טאבו ומיקור חוץ ודיברו פחות. אם אצל מאור המקום הזה התמלא על ידינו, האחיות הגדולות, אצלי הדמות שהייתה שם זאת סבתא. כשהייתי נערה, סבתא הוציאה ספר על חיזוק מוסד הבית היהודי ושמירת טהרת המשפחה, היא הייתה מגיעה לכיתה שלנו ולמקומות רבים ומדברת על בנים, וסת ונושאים אינטימיים נוספים. הדיסוננס בין ההתפעלות מסבתא שלי, הרבנית, שמדברת בגלוי, לבין התחושה שלי כילדה שמתביישת מהנושא היה נוכח. סבתא הביאה לעולם מידע רב ותיווכה ידע שהיה קריטי להמון אוכלוסיות. באומץ וביושר עשתה דברים שאף אישה לא עשתה, היא הייתה פורצת דרך אמיתית".

בתחומי הרווקות והמיניות יש גם היום לא מעט מבוכה, שיפוטיות, ולעיתים הסתרה, בייחוד בציבור הדתי-לאומי. נדמה שאתן מנסות למשוך את הציבור לקיצוניות השנייה, שכוללת קבלה והכלה אינסופית. למה?

מאור: "הקב"ה ברא אותנו בגוף בעל צרכים ורצונות, חלקם טובים וחלקם לא. כולנו אנשים עם אנרגיות מיניות, שהן אנרגיות של חיים, וזה תמיד מביא התמודדות. חשוב שנקבל את עצמנו כנשים מתמודדות, שנשחרר אנרגיות של אשמה ובדידות וננתב אותן לעבודה, להתקדמות. כשעסוקים בהאשמות אין יכולת לעבוד, ההסכמה לקבל את עצמי נותנת הרבה שקט. אני מציעה גם לאימהות ולמורות לא לצפות שהילדים והתלמידים שלהן יהיו נטולי התמודדות, זאת ציפייה לא ריאלית ותמיד תהיה שם אכזבה. תפקידנו לתת להם כלים ולאהוב אותם ואת עצמנו בכל מקרה. בקבלה הזאת יש הרבה בריאות ושמחה".

שירת: "אני פוגשת נשים מדהימות שאי אפשר לראות את כל החיים שלהן רק בצל החוסר. החוסר צועק לשמיים והכאב עצום, אבל לצידו יש הרבה מרחבים שאפשר לעבוד איתם. הקושי של החברה הוא שאנשים לא נשואים מפריעים לה בעיניים, בסדר החברתי. אז הנטייה הקלה היא להיות שיפוטיים כלפיהם, אבל אם משתחררים מהרצון לעשות סדר במציאות, השיפוטיות מתאדה ויש ראייה נקייה ויכולת גבוהה יותר להכיל ולראות את הטוב ממקום לא ביקורתי. זאת בעיניי העמדה הבריאה כלפי המציאות, גם כשהיא לא תואמת את מה שחלמנו ותכננו".

שירת מדברת מדם ליבה, את דרכה המקצועית החלה בייעוץ חינוכי והתמחתה במצבי משבר בפיגועים השונים שהיו בגוש קטיף, שם התגוררה בשנים הראשונות לנישואיה, לאחר מכן המשיכה לעסוק בכך גם כשעברה המשפחה לעפרה. ההתנסות הזאת, יחד עם היותה אימא לילד מיוחד, שינו את עולמה. "נפגשתי עם מציאות חיים שלא עבדה תמיד כפי שהייתי רוצה. ראיתי את הפער בין החלומות, הרצון והכמיהה שלנו לבין מה שהמציאות מזמנת ואת הצורך למצוא את המשאבים והפתרונות לכך, כאנשים פרטיים, כמשפחה, וגם ברמה החברתית – כציבור".

שינוי תהומי

אי אפשר שלא לדבר עם שירת ומאור על טלטלות השנה האחרונה. מגפת הקורונה השפיעה רבות על הקהלים שהן עובדות מולם. מתבגרים רבים מצאו את עצמם בסגר מבלים שעות מול המסך, אימהות חסרות אונים לא ידעו כיצד להתמודד עם החשיפה, ותפקידה של מאור כמתווכת קיבל משנה תוקף. עולם הדייטים, אותו חיה ונושמת שירת, השתנה לבלי הכר, מהקפאה מוחלטת בתחילת הקורונה, הוא עבר טרנספורמציה לפגישות לא סטנדרטיות כמו בזום או בבתים פרטיים.

"הקורונה שיתקה ושינתה הרבה מערכות", אומרת שירת, "בתוכן גם את מערכת הדייטים ותהליכי בניית הקשר. עולם הדייטים עדיין לומד את השינוי ואת המציאות החדשה. המצב אילץ את הזוגות לראות איך מייצרים אינטימיות בתוך מרחב מצומצם של אפשרויות. הקורונה השליכה המון גם על מערכות היחסים עם המשפחה שיצרו סיר לחץ, ייקח זמן להבין את משמעות ההשלכות לעומק. כרגע יש בעיקר תסכול וקושי בכל התחום ואני מקווה שנגיע לבהירות. נקודה חיובית שיצאה מזה הייתה שהסגר אִפשר להכיר בלי קולות מבחוץ, הזמן יצר מרחב חדש, להתחלה של קשר, שמרוכז כולו בהיכרות. זה יכול להיות דבר טוב".

בגזרתה של מאור לעומת זאת, "הקורונה החריפה מאוד התמודדויות שכבר היו קיימות", היא אומרת. "הזמן הפנוי העלה שאלות רבות וחשף את הבנות לתכנים שהן לא ראו אף פעם. התוצאה הייתה בדידות רבה ופירוק של כלים שנוצרו בעמל בעבר. עולם המבוגרים והמחנכים היה כל כך עסוק בטרגדיות שלו, ובהחזקה הטכנית של העולם, שלא הייתה יכולת לראות ולשמוע את הצעירות. קיבלתי מאות פניות מנערות בנוגע להתמודדויות ולקשיים בזמן הזה, לכן גם הוצאתי סדרה של סרטונים כמענה לכל השאלות שצפו. המשימה של ההורים והמחנכים בזמן כזה היא לראות מעבר למסך, לא להגיד לבת 'עזבי את המסך', אלא לנסות ולתקשר איתה דרכו, להבין מה היא רואה, מה היא חווה, איפה היא נמצאת".

"הנקודה של הבדידות משמעותית מאוד לשני הקהלים", מוסיפה שירת, "מאות נשים נכנסו לקבוצה שלי בפייסבוק או נרשמו לכל וובינר שעשיתי בתקופה הזאת, כי כולן רוצות להיות חלק ולא להתמודד לבד. החברה מסתכלת על הרווקים כעל אנשים בוגרים שמסוגלים להסתדר, והם מסתדרים, אבל הכול נחווה אצלם בעוצמה גדולה יותר ולכן גם הבדידות שלהם גדולה יותר. הקורונה היא אתגר גדול מאוד עבור מי שחוויית החיים שלו היא קיום בתא משפחתי יחידני. מעבר לכך, גם דייטים צריכים חיוניות ודורשים כוח אבל פתאום כל המשאבים הידלדלו – הכלכליים, הנפשיים, החברתיים. להגיע לקשר ממקום כזה, זה באמת אתגר".

"גם מיניות זוגית נמצאת באתגר בזמן של סגר", חותמת מאור בנושא שבהחלט לא דובר מספיק בתקופה האחרונה. "הרבה דברים שביומיום אפשר להזניח או לטאטא, ולפצות עליהם בצורות אחרות, מקבלים נוכחות. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם יחד – אבל לא בטוח שמספיק טוב לנו. ההשפעה של הלחץ והסטרס על המרחב המיני היא חמורה, במיוחד כשיש ילדים בבית".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה חשוון. להצטרפות למשפחת פנימה לחצי כאן