בין ראיונות, כתיבת ציוצים ברשת על הנושאים החמים והגשת עתירות לבג"ץ, צפנת נורדמן (43) לא נחה לרגע. וזה לא פשוט כשאת אמא לשבעה. היא מלהטטת בין הכדורים השונים – הבית והמשפחה, העבודה כעורכת דין והפעילות הציבורית – עד השעות הקטנות של הלילה. אך אם תשאלו אותה, אורח החיים שלה איננו המלצה גורפת. לתפיסתה אין בחברה המערבית המודרנית כיום מספיק הערכה לנשים שבוחרות להקדיש את עצמן למשפחה ולגידול הילדים, והמרדף אחרי הקריירה בשנים הכי קריטיות של הקמת משפחה עולה לנשים במחירים כבדים יותר משהפמיניזם מוכן להודות.
"יש שקר שמוכרים לנשים צעירות", היא פותחת, "שאפשר לשלב אימהות ועבודה אינטנסיבית, אבל אף אחד לא מספר על המחירים, על הכדורים שנופלים בדרך. אף אחד לא מספר על העומס המעשי, המנטלי, הרגשי. על המחיר של החיים במרדף תמידי. כאמא צעירה רציתי לטרוף את העולם, תמיד הייתה לי מוטיבציה גבוהה, בכל מקום עבודה שניגשתי אליו היה לי חשוב להבהיר שזה שיש לי ילדים קטנים זו לא בעיה, אני אסתדר".
במבט לאחור יש לה מחשבות שניות על הבחירה הזאת. "למה, בעצם, לא משרת אם? למה לא לחלק את הזמן שלי אחרת בשנים האלה? אלה תובנות שגיבשתי רק הרבה אחר כך. הייתי צריכה לעבור דרך ולחשוב על הדברים לבד, כי הדעה הזו לא מונחת בשוק הדעות. היא כמעט לא נשמעת.
"השדר החברתי מאוד ברור ונערות קולטות אותו גם בלי מילים: הקריירה שלך מגדירה אותך כמוצלחת", היא טוענת. "להיות מהנדסת, מנכ"לית, עורכת דין זה מוצלח ונחשב יותר מאשר לנקות כינים, להתכונן למבחן בנביא, לארגן חבילה עוברת ליום הולדת. לספר סיפור לפני השינה, לבשל, להקשיב. לימדו אותנו שאימהות היא עיסוק נחות יותר".
ובכל זאת בחרת במקצוע תובעני למדי, עם הרבה שעות מחוץ לבית.
"אני לא ממליצה על שילוב כל כך מטורף", היא אומרת בכנות. "אני רואה חשיבות במה שאני עושה, ויש לי סיבה טובה לחיות חיים משוגעים כאלה. לשמחתי, גם בעלי היקר חושב ככה, אחרת זה לא היה הולך. יש בינינו דיונים, ולפעמים הוא בא ואומר: 'את מגזימה', משקף לי כשאני לא מצליחה לשקף לעצמי. ואז חושבים על זה יחד".
היא מודעת למחיר ומסרבת להכחיש אותו. "חשוב לי לומר את זה בקול, דווקא מפני שאני לא שמעתי את זה כאמא צעירה. לבחור להיות רק אמא, או בעיקר אמא, בשנים הכי תובעניות של גידול הילדים – זו בחירה מדהימה. אין שום דבר רע בבחירה הזו, להפך. הבחירה להשקיע את מרב הזמן והאנרגיה באנשים היקרים לך עלי אדמות, שאוהבים אותך יותר מכל אדם אחר, במקום בשעות נוספות במשרד – זו בחירה נבונה וראויה.
"יחד עם זאת, כמובן, כל מקרה לגופו. מי שיש לה סיבה טובה לחיות את הג'ינגול הזה – שתלך על זה. רק שתהיה מודעת. זה העיקר, לקבל החלטות מושכלות, מתוך הבנה שגם החלופה טובה וראויה. לא כי החברה דוחפת אותנו מחוץ לבית כי להיות 'רק אמא' זה לא נחשב".
נורדמן מתגוררת באלעזר והמשרד שלה לא רחוק, בכפר עציון, אך היא לא מהססת לומר שיש ימים שבהם היא בקושי רואה את הבית. "כל אישה עושה את הבחירות שלה", חשוב לה להדגיש, "ואני עשיתי ועושה את שלי".
מעטים מול רבים
אחרי שסיימה את לימודי המשפטים, החלה את דרכה המקצועית כמתמחה בפרקליטות המדינה – מוסד שנחשב לאליטה המשפטית ולמעוז שמאל מובהק, ושימשה כעוזרת משפטית בבית המשפט העליון. לאחר מכן עבדה בשוק הפרטי, ולפני כשמונה שנים יצאה לדרך עצמאית והקימה את המשרד שלה. היא מתמחה בליטיגציה מנהלית וחוקתית, ובמסגרת עיסוקה המשפטי מטפלת גם בסוגיות ציבוריות בוערות. העיסוק בנושאים של חברה, זהות וחירות בער בה תמיד.
"תמיד נמשכתי לנושאים האלה – נפש האדם מרתקת אותי, תהליכים חברתיים, מהפכות ששינו את העולם. היחסים בין המינים, האסדרה החברתית שלהם. קראתי על זה, למדתי, אבל במשך שנים התאפקתי לא להתבטא. אלה היו שנים שבהן לא החלטתי איפה אני נמצאת, אבל היה שלב שבו הייתי צריכה לבחור: להתמסר לעיסוק משפטי טהור, אולי בשירות הציבורי – או ללכת אחרי הלב שלי למקומות שהוא מושך אליהם". לשמחתה היא מצליחה לשלב בין העיסוק המשפטי האהוב עליה ובין תחומי העניין האחרים.
במקביל למשרד שפתחה, הבינה נורדמן שיש נושאים שעד היום לא קיבלו קול וייצוג וצריכים להישמע בציבור, והחליטה להרים את הכפפה. "כשפרצה לחיינו סוגיית 'הדרת הנשים', קראתי את הדוח של משרד המשפטים וגיחכתי, כמו רבים אחרים. זו באמת הייתה רמה כל כך ירודה של טיעון, כל כך נוגדת מושכלות יסוד של השיטה הליברלית שלנו. אבל הטירוף הלך וצבר תאוצה כמו כדור שלג, והגיע לממדים אימתניים".
מה שהתחיל בתור מסמך שהוא "עלבון לאינטליגנציה", לדבריה, הגיע לכך שעירייה אסרה על זמרות דתיות לשכור אולם כי הן שרות לנשים בלבד. "חלק מהבעיה היא שהשחקנים שהמציאו את עלילת 'הדרת הנשים' וקידמו אותה – היו לבד על המגרש. הם לא רק פגעו בנשים, ובגברים, והציתו מחלוקות מיותרות; הם העבירו את המשפט הישראלי תהליך של השחתה.
"זו דוגמה חזקה לחסרונה של עמותה מנגד, שתייצג את הקול הליברלי הקלאסי", היא אומרת. "החיסרון בלט, ולא רק בסוגיה הזו".
לפני כשנתיים וחצי הקימה רשמית את עמותת 'פורום חירות וכבוד האדם', וכיום היא עומדת בראשה. "אני מקווה שפורום חירות משלים את החיסרון ולו במעט. מקווה שעוד ישלים יותר, בעתיד. ועדיין, זה לא כוחות. אנחנו – כל מי שפועל בעד זכויות אדם במובנן המקורי – מעטים מול רבים. אבל גם מעטים מול רבים יכולים להצליח, כידוע. בכל מקרה, אסור לוותר על המאבק".
'פורום חירות וכבוד האדם' נשמע קצת… שמאלני. זה מכוון?
"הרבה אומרים לי את זה", היא מחייכת. "אני מאמינה בכל ליבי בערכים הללו – במובנם המקורי. השמאל הפרוגרסיבי לקח את הערכים הנעלים האלה ורוקן אותם מתוכן, ויותר מזה: יצק לתוכם תוכן הפוך, בצורה שפוגעת באותם ערכים ממש, במובנם המקורי. כך, בשם החירות וכבוד האדם והעיקרון הנעלה של שוויון, ביקשו למנוע מזמרות דתיות לשיר בפני נשים בלבד, או לשלול מהציבור החרדי את ההופעה הנודעת ההיא של מוטי שטיינמץ בעפולה. בשם זכויות היסוד ביקשו לסגור מסלולים נפרדים באקדמיה ולמנוע תפילה יהודית, עם מחיצה, ביום כיפור בתל אביב. וזו רשימה חלקית בלבד. פורום חירות וכבוד האדם מבקש להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר את התוכן המקורי לערכים הנעלים של חירות וכבוד האדם", היא מצהירה.
"הליברליזם הקלאסי, המקורי", מסבירה נורדמן, "מושתת על התובנה שכל בני האדם נולדו שווים – עקרון יסוד שנובע מהמקורות שלנו. כל בני האדם נבראו בצלם הא־ל ולכן שווים בערכם האנושי. אין קשר בין הליברליזם הזה, הקלאסי, למה שנהוג לכנות היום ליברליזם, אבל הוא בעצם פרוגרס. הפרוגרס השחית כל חלקה טובה, הוא תנועה אנטי־ליברלית".
במאבקן של הזמרות דין דין אביב ושרון רוטר לשיר בפני קהל נשי לקחה נורדמן חלק פעיל, ועתרה לבית המשפט. לבסוף הגיעו הצדדים להסכמות שאפשרו את המופע, שהתקיים לפני כחודש ימים. "היה ערב מהמם", היא משתפת, "ערב לנשים שלא הפריע לאיש, רק למי שמחפשים לריב. רק לסכסכנים המקצועיים".
המאבק הזה הוא לדעתה מאבק על כוח. "יש מי שמבקשים לסמן טריטוריה: המרחב הציבורי שלנו, כלומר המדינה שלנו. אתם, הדתיים והחרדים, רק אורחים כאן, בממלכה שלנו. לכן התנהגו בהתאם, קבלו על עצמכם את הכללים שלנו".
קרדיט: טל ביסמוט
צילום: נעמה שטרן
איפור: מוריה ארנוולד
המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
