ותשיב ממצולות ים: זכרונות מאלטלנה

"היה לילה, לא ידעתי לשחות ופחדתי לרדת מהאנייה", כך מספרת דבורה כהן, מאחרוני ניצולי השואה שעלו ארצה בספינת הנשק אלטלנה. בי"ד בסיוון ימלאו 71 שנה להטבעת האנייה, שחוללה סערה עצומה בחברה הישראלית של אותם הימים (ראי מסגרת). דבורה כהן, ניצולת שואה שעלתה ארצה עם בעלה באנייה זו, היא מאחרוני הניצולים. סיפורה האישי, המשלב שואה ותקומה, הוא סיפורו של העם היהודי בזעיר אנפין.

גזר דין מוות במאסר עולם

גילוי נאות: דוד שלי, שרגא פישל שוורץ ז"ל, עלה אף הוא ארצה באלטלנה לאחר ששרד את השואה. את דבורה בת ה-92 אני פוגשת בדירתה שבדיור המוגן בית שלום בתל אביב. היא אישה נעימה, אוהבת אדם, צלולה וחדה וזוכרת תאריכים בדיוק מפתיע.

דבורה נולדה להוריה, יונה וסימה זיינפלד, בעיר המחוז סטניסלבוב שבפולין בשנת 1927. "גדלתי בבית דתי ולהוריי הייתה חנות בדים", היא מספרת. "הייתה לי ילדות נפלאה, חמימה ומוגנת. ביני ובין אחי ואחותי היה פער של 16 שנה. הייתי בת הזקונים ופינקו אותי מאוד. למדתי בבית ספר עממי עם גויים ולא פעם קראו לי בבוז 'יהודייה'. הבית היה מבוסס, הוריי הרוויחו טוב בחנות והייתה לנו עוזרת לניקיון ועוזרת יהודייה לבישול, כי לגויה לא נתנו להיכנס חלילה למטבח. כל השבוע אימא הייתה עסוקה בחנות, אבל בימי חמישי נהגה לקום בשעה שתיים בלילה כדי לאפות חלות ולחם ולבשל, ואז נשלחתי על ידי אמי לחלק אוכל לנזקקים".

דבורה הייתה בת 12 כשפרצה המלחמה, בשנת 1939. בתחילה פלשו הרוסים לסטניסלבוב ושלטו בה במשך שנתיים. לאחר שהביסו את הרוסים בקרבות, נכנסו הנאצים לעיר ודבר לא חזר להיות כשהיה. מוסדות הקהילה היהודית בעיר פורקו, מנהיגי המפלגות היהודיות נכלאו ואחרים הוגלו לאזורים מרוחקים בברית המועצות.

"החיים תחת השלטון הרוסי היו קשים", היא מספרת, "החלפנו גזר דין מוות במאסר עולם. הרוסים לקחו את מפעל הבדים המשפחתי של הוריי, אבל לפחות לא הרגו אותנו".

קול שופר אחרון

ביולי 1941 אמה שכנעה אותה לנסוע לאחותה הגדולה, שהייתה כבר נשואה עם ילד. זה היה בחופש הגדול ולא היו לימודים בבית הספר. "אמי אמרה לי: 'מה יש לך לשבת פה איתנו? אנחנו מבוגרים. סעי לאחותך קלרה ותהיי בחברת אנשים צעירים'. הקשבתי לה ונסעתי לחודשיים עם מזוודה אחת ביד. זמן קצר לאחר שנסעתי לאחותי נכבשה העיר על ידי הגרמנים ויותר לא ראיתי את הוריי".

בשביל דבורה, שהייתה אז בת 14, הנסיעה לאחותה שגרה בעיירה בורשצ'וב שבגבול פולין-רוסיה לא הייתה עניין פשוט. הנסיעה ברכבת ארכה כשש שעות והיה עליה לעבור מרכבת לרכבת. "אחי הביא אותי לתחנת הרכבת וביקש מאחד האנשים שעמדו בתחנה שישמור עליי בעת המעבר בין הרכבות. בגלל שהייתי קטנה, דאגו לי. עד היום אני לא מבינה איך אימא נתנה לי לנסוע. היא תמיד גוננה עליי וזה היה נגד הטבע שלה לשלוח אותי הרחק ממנה. למרות שאיש לא העלה בדעתו שעומדת לפרוץ מלחמה בקרוב, היא כנראה הרגישה, ולמעשה העובדה שנסעתי מן העיר סטניסלבוב אל אחותי הצילה אותי".

ב-20 ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיר והטילו על היהודים גזירות שונות, וביניהן חובת ענידת טלאי צהוב, החרמת רכוש וגיוס לעבודות כפייה. אלפי יהודים נורו ביער הסמוך, והיהודים שנותרו רוכזו בגטו בתנאי מחיה קשים ביותר. רבים מתו מרעב וממגיפות. הוריה של דבורה וסבא שלה נרצחו ככל הנראה באקציה הראשונה שביצעו הנאצים בסטניסלבוב ב-12.10.41. האקציה נערכה בהושענא רבה תש"ב. כ-12,000 יהודים נרצחו ביום אחד.

אחיה, שלמה הי"ד, שרד את האקציה. הוא הסתתר אצל גויים, אך כעבור שנתיים יצא מן המחבוא. היה זה ראש השנה והוא השתוקק לשמוע קול שופר. יהודי הגטו כעסו למראהו, ושאלו מדוע הסתכן ביציאה מן המחבוא ובכניסה לגטו. הוא נתפס והוצא להורג.

הסוודר הכחול של אימא

גם גורלם של יהודי בורשצ'וב לא שפר עליהם. העיר נכבשה על ידי הגרמנים והיהודים רוכזו בגטו. "מכרנו חלק מהנכסים שהיו בבעלות גיסי ובתמורה קנינו אוכל. כבלונדינית בעלת עיניים כחולות היה לי קל להתחזות לארית ולהיכנס לשוק כדי להשיג מוצרי מזון. פעם אחת תפס אותי יודנראט, שחשב שאני גויה שמנסה לעזור ליהודים. הוא לא האמין לי שאני יהודייה ורצה להלשין עליי לגרמנים. עבר זמן רב עד שאנשים הצליחו לשכנע אותו שאני אכן יהודייה. הוא נתן לי סטירה ואמר: 'את חתולה טיפשה שאת לא בורחת לצד הארי ומצילה את עצמך מהגטו'. העדפתי להישאר עם בני המשפחה שנותרו לי ולא לברוח לבד, שכן הייתי בסך הכול נערה בת 15".

לדבורה היה סוודר שסרגה לה אמה. הסוודר נלקח מבית אחותה בעת שהיו בגטו. כשיצאה מן הגטו בזמן המלחמה פגשה ברחוב בחורה פולנייה שלבשה את הסוודר שלה. דבורה לא היססה ופנתה אליה. "הסוודר שאת לובשת הוא הסוודר שלי!" אמרה לה. בלי אומר ודברים הסירה הבחורה את הסוודר מכתפיה ונתנה אותו לדבורה.

"בעלה של אחותי נשלח למחנה עבודה ואולץ לעבוד בעבודת פרך. אחותי שלחה לו כל שבוע חבילה של אוכל. לעיירה הגיע בחור אחד שברח מצ'רנוביץ והוא אמר לאחותי: 'אם תשלחי חבילות אוכל כל שבוע ותיתני לי כסף, אלך במקום בעלך'. אחותי שאלה אותו למה הוא עושה את זה, הרי מדובר בגיהינום ממש. הוא אמר לה: 'אל תדאגי!' ובאמת הוא ניצל ונפגשנו בפולין ולאחר מכן גם בארץ. כך ניצל גיסי".

חסידים בקור

לפני המלחמה היו לגיסה של דבורה פועלים אוקראינים שעיבדו את אדמותיו. בין הפועלים היו בעל ואישה שחיבבו אותו מאוד ונקשרו אליו. הם החליטו לעזור להם להינצל. "באותה תקופה אחת לכמה ימים הגרמנים עשו אקציה בעיר ולקחו עשרות יהודים. היינו חייבים להסתתר בדחיפות. גיסי וזוג האוקראינים בנו בשבילנו מחבוא מיוחד. מעל הרפת שהייתה שייכת לזוג האוקראינים היה מעין גג ממתכת, ומעליו עוד גג גדול שכיסה את כל הרפת. בין שני הגגות היה רווח צר ובו הניחו ערימות תבן. שם התחבאנו במשך שנה. בגלל גודל המקום לא יכולנו לעמוד אלא רק לשבת או לשכב. במחבוא הסתתרו שישה אנשים: אחותי, בעלה ובנם בן החמש, זוג יהודים מבוגר נוסף ואני. זוג היהודים איבדו את בתם, חתנם ונכדתם. אני זוכרת שלבתם שמתה קראו סילביה. למזלנו איש לא גילה אותנו".

במשך כל אותה תקופה דבורה לא התרחצה ולא הזיזה את גופה יותר מכדי ישיבה. "בלילה הייתה האישה האוקראינית מביאה לנו אוכל, ובעלה היה לוקח את הכלי שיועד לעשיית צרכים ומרוקן אותו רחוק מהבית, כדי שלא יידעו ולא יראו. בנם של האוקראינים, שהיה חייל אס אס, ידע שאנו מתחבאים במסתור ולא סיפר על כך. כשהיה חוזר מהצבא נהג להביא לנו פירות טריים".

לילות החורף היו קרים מאוד. לפעמים הגיעה הטמפרטורה למינוס עשרים מעלות. "כשהיינו קמים בבוקר היינו מוצאים את עצמנו מכוסים בשכבת שלג עבה. המזל שלנו היה שלקחנו מהבית שמיכות פוך, והן חיממו אותנו כמה שאפשר".

יכולתם לדבר שם?

"היינו חייבים לדבר בלחש, מכיוון שעלולים היו לשמוע אותנו מהרחוב. בנה של אחותי שאל אותה: למה לכלב מותר לנבוח בקול רם ולי אסור להגיד אף מילה בקול רם?! גם אחרי שיצאנו מהמחבוא הוא המשיך לדבר בלחש ונשאר שתקן".

דבורה הבינה שהם זכו בחיים. "לעבור את המלחמה בתנאים הללו זה לוקסוס. הרי לא נשלחנו למחנות עבודה ולא נאלצנו לעבוד שעות ארוכות בגשם ובקור מקפיא עצמות".

אודים מוצלים

באחד מימי אפריל 1945, קראו להם זוג האוקראינים וסיפרו שהרוסים נכנסו לעיר לאחר שניצחו את הגרמנים. הסכנה חלפה והם יכלו לצאת. "נישקנו לרוסים את הרגליים", נזכרת דבורה בהתרגשות. אחרי המלחמה חזרה המשפחה לפולין.

"לפני המלחמה הייתה לי חברה טובה ממשפחת נבנצאל ונהגנו להיפגש כל שבת. הייתי באה אליה הביתה והיינו יוצאות יחד לטייל. היא הייתה בת יחידה ונרצחה בשואה. אבא שלה שרד, וכשראה אותי לאחר המלחמה בפגישה של ניצולי העיר בשנת 1949, הוא מאוד התרגש ולא עזב אותי. הוא הרגיש כאילו אני הבת שלו. מר נבנצאל אמר לבעלי: תשמור עליה, היא נצר למשפחה מיוחדת".

את בעלה, משה מוניה כהן, הכירה אחרי המלחמה באוסטריה, שאליה הגיעה יחד עם אחותה ובנה, לאחר שגיסה נפטר ממחלה בעקבות השהייה הממושכת במתבן.

מוראות השואה לא פסחו על משה. הוא היה נציב בית"ר בגליציה, הוגלה לסיביר שברוסיה באשמת פעילות ציונית ונגזרו עליו שנים רבות של עבודות פרך. בשנת 1945, עם תום המלחמה, שוחרר וחזר לביתו בפולין. לאחר מכן הצטרף לתנועת הבריחה שסייעה ל-250 אלף ניצולי שואה לעלות לארץ ישראל. דבורה ובעלה נישאו בל"ג בעומר תש"ח, ושבועיים לאחר החתונה עלו על אוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה, בדרכם לארץ ישראל.

על סיפונה של האנייה היו 930 לוחמות ולוחמים של האצ"ל, רובם ניצולי שואה שבאו להצטרף לצה"ל במלחמה נגד הפולש הערבי. באנייה היו כמויות גדולות של נשק ותחמושת.

"עולי אלטלנה היו רובם צעירים", דבורה מספרת, "ביניהם לוחמים לובשי מדים וחדורי תחושת שליחות. הייתי כלה צעירה בת 21 ולא הסתכלתי על אף אחד חוץ מבעלי…"

משהגיעה האנייה ארצה דבורה פחדה לרדת לחוף. היה לילה, הסיפון היה גבוה והיא רצתה להישאר באנייה, מה שכמובן לא היה אפשרי. "בחור אחד שהיה על האנייה קשר אותי אליו אמר: 'מה שיקרה לך, יקרה גם לי' וקפצנו יחד למים". האנייה, שנשאה את חפציהם הדלים של העולים, הופגזה. הסוודר שאמה של דבורה סרגה לה, שקע במצולות.

 אלטלנה – מחלה מידבקת

"בהתחלה כשאנשים שמעו שבאתי ארצה באנייה אלטלנה, אנשים התרחקו ממני כאילו מדובר במחלה מידבקת", היא נזכרת, "אסור היה לומר מנין באנו. היו לנו חברים שלא באו למפגשים השנתיים של עולי אלטלנה כי חששו שמא יפטרו אותם מהעבודה. בעלי ואני נהגנו לטייל ברחוב הירקון בתל אביב, היכן ששמו את השלד של אוניית אלטלנה, ושמענו אנשים שאמרו: אילו גנגסטרים באו לארץ באלטלנה. בעלי שאל אותם: אנחנו נראים לכם גנגסטרים?"

דבורה ובעלה גרו בגבעת עלייה ביפו, ואחר כך קבעו את ביתם בחולון. משה עבד כמנהל חשבונות ראשי של תנועת החירות. הוא היה אחראי על הדאגה לרווחת משפחות נופלי האצ"ל, וכן על תשלומי משכורות לאלמנות וליתומים. הוא עבד במצודה, בית ז'בוטינסקי בתל אביב. דבורה הייתה עקרת בית. שנה לאחר שעלו ארצה ילדה דבורה את בתה שושנה, וכמה שנים אחר כך נולד גם הבן יוני. כיום יש לה בלי עין הרע עשרה נכדים ו-27 נינים.

דבורה זוכה לאריכות ימים. "לפעמים אני מרגישה שזה יותר מדי", היא אומרת בקריצה. משה נפטר לפני 28 שנה, והיא מדברת עליו בגעגוע ובאהבה גדולה. "בעלי היה בן יחיד וגבר רגשן. הוא היה מאושר מכל נכד שנולד. הוא אמר לכלתנו: אל תפסיקי ללדת. הוא חלם על ארבעה ילדים, אבל אני לא רציתי, כי התנאים אז בארץ היו מאוד קשים. למרות זאת הבית שלנו היה תמיד פתוח, שמח ומלא אורחים. כשנולדה נכדתנו הראשונה, נעמה, בעלי בא לבית החולים עם אשכול ענבים. הוא אמר: כשאשתי ילדה את בתנו הבכורה רציתי להביא לה ענבים ולא היה לי כסף".

כיצד השואה השפיעה עלייך?

"השואה גידלה וחינכה אותי. בשנות המלחמה הייתי רעבה נורא. במשך שנה לא התרחצתי. בן אדם נורמלי לא יכול להבין את זה. בעלי היה אומר: 'מלכלוך אף אחד לא מת, ואני ההוכחה לכך… אימא שלי נהגה לבשל לשבת, וגם אני כמוה אוהבת לפנק באוכל טעים. למדתי לבד לבשל, כי לא היה מי שילמד אותי. כשבעלי היה חוזר מהעבודה תמיד המתינה לו צלחת מוכנה על השולחן. היום זה לא מקובל, אבל לדעתי זה חלק חשוב מחיי הנישואים. כך היה בבית הוריי וכך היה גם בביתי".

דבורה הייתה מיודדת עוד בפולין עם עליזה בגין, רעייתו של מנחם בגין, ודרכיהן הצטלבו גם בארץ. בגין היה מפקד האצ"ל בזמן שאלטלנה עשתה את דרכה ארצה. לאורך השנים שמרו שתי המשפחות על קשר קרוב. "עליזה בגין באה מבית אמיד ומבוסס, אביה היה עורך דין. משפחתה נספתה בשואה. מנחם בגין בא לחתונה של בני, וכאשר עליזה ומנחם חיתנו את בתם, עליזה ביקשה מבעלי: 'בוא תעמוד על ידי בחופה, כי אין לי משפחה שתעמוד לצידי'".

דבורה מזכירה את הצניעות שאפיינה את בני הזוג בגין, שגרו עם שלושת ילדיהם בדירת שני חדרים קטנה בתל אביב יותר משלושים שנה. "עליזה הייתה מתלוננת שעליה לבחור בכל פעם שמלות לקראת אירועים שונים שבהם הופיעה לצד בעלה. 'אין לי סבלנות לזה', היא אמרה".

הצניעות היא ערך שגם דבורה מעלה על נס. "פעם אנשים היו צנועים", היא אומרת, "בגדים במצב טוב נמסרו לתופרת שהפכה אותם לצידם השני ותיקנה, העיקר לא לזרוק אלא להמשיך להשתמש בהם. היום לא עושים את זה. אם היה חור קטן בגרב, היו תופרים אותו וממשיכים לגרוב. היום זורקים בגדים בלי הפסקה, ואני זוכרת איך כשעלינו ארצה לא היו לנו בגדים להחלפה. הייתי מכבסת את הבגדים של בעלי והוא היה מחכה שיתייבשו כדי לחזור וללבוש אותם".

לסיום אני שואלת את דבורה איזה מסר חשוב לה להעביר לדורות הבאים. "אני מאחלת שיהיה להם יותר קל", היא עונה, "לא כמו שהיה לנו, ומתפללת שלא יהיו מלחמות ושיהיה שקט בלילה. הבן שלי גר בקריית ארבע, ואני תמיד מצלצלת אליו רק כדי לשמוע את קולו כי אני כל כך דואגת לו".

על הקיר בסלון דירתה הצנועה של דבורה מתנוססת תמונת משפחתה הענפה על ילדיה, נכדיה וניניה. אי אפשר שלא להתפעל ממראה דורות ההמשך של הילדה הקטנה מהעיר סטניסלבוב שבפולין, שקמה בנחישות מן ההריסות, עלתה ארצה והקימה משפחה לתפארת.

 

הכתבה פורסמה במגזין פנימה, גיליון אייר
להצטרפות >> כאן