ביום ראשון בבוקר, יומיים בלבד לאחר הלווייתו של ענר שפירא הי"ד, נפרשה מפה על רצפת הסלון בבית משפחתו שישבה שבעה. סביב העוגות שהביאו חברות ישבה המשפחה במעגל לכבוד יום הולדת של עלמא, אחותו הצעירה של ענר. "זה המנהג המשפחתי שלנו – לחגוג מוקדם בבוקר יום ההולדת, לפני שמתחילים את היום", מספרת שירה שפירא, אמו של ענר. "המניין נקבע לשבע בבוקר, אז ישבנו בשש ורבע לציין את יום הולדתה".
העוגות לטובת האירוע נתרמו על ידי חברותיה של שפירא, והם אפילו הצליחו לארגן מתנה. "בימי ההולדת האלו אנחנו עושים סבב ברכות, כל אחד מברך את חתן או כלת יום ההולדת. גם באותו הבוקר ישבנו ובירכנו את עלמא", מתארת שירה. "ההחלטה הייתה אינטואיטיבית. אמא שלי אמרה אז: אם אתם מסוגלים לחשוב על יום ההולדת תוך כדי הלוויה – אתם תצליחו ללכת קדימה".
ענר הי"ד היה לוחם סיירת הנח"ל שנהרג במתקפת חמאס בשמחת תורה תשפ"ד, כשהָדַף רימונים בגופו והציל חיים. הבחירה לציין את יום ההולדת של אחותו נבעה מאותה תפיסת עולם שמובילה את שפירא גם כאמא שכולה וגם כאשת ציבור – מבט קדימה אל החיים, לצד שברון הלב.
הדהוד בין העולמות
כבר כמעט שנה ששפירא מכהנת בתפקיד רגיש ומרכזי – סמנכ"לית תקומה במשרד המורשת, ואחראית על תיעוד ופיתוח מרחב המורשת בנגב המערבי אחרי אירועי שמחת תורה. אני שואלת אותה אם העיסוק במורשת משפיע על ההתמודדות עם האבל הפרטי, והיא מתארת את חוויית "הכובע הכפול" – כאחראית על המורשת הלאומית באזורים מוכי טבח, וכאם שכולה. "אני מובילה את התהליך ברמה הלאומית, וזה מצב מוקצן ויוצא דופן", היא מודה. "מצד אחד, קשה יותר להתחמק מהעיסוק בכאב, ומצד שני, יש גם חוויה של העצמה. מה שאני חווה כאדם פרטי משפיע על הדרך שבה אני פועלת במרחב הציבורי, ולהפך. יש הדהוד בין העולמות".
שפירא, אדריכלית ומתכננת ערים במקצועה, בעלת ניסיון ארוך בשירות הציבורי. היא נמצאת במשרד המורשת כבר שש שנים, עוד מלפני המלחמה. כשבועיים לאחר נפילתו של בנה חזרה לעבודתה. "בעיניי, עיסוק במורשת הוא מהדברים הכי חשובים שיש היום – בזיכרון, בעיבוד של מה שהיה, ובבניית הזהות שלנו. כפרטים, כקהילות, כעם. אפשר לראות מסביב יוזמות אזרחיות – הנצחות, תיעוד קהילתי, פיתוח פרויקטים של מורשת נופלים. העיסוק הזה חוצה מגזרים, ונולד מהשטח, וזו ההוכחה עד כמה הצורך עמוק".
אין חשש שהעיסוק בתיעוד המאורעות הקשים עלול לפגוע בנפש?
"אני לא חושבת שצריך להיחשף לזוועות או לצפות שוב ושוב בסרטוני האימים", היא מבהירה. "את סרטוני הזוועה צריך להפנות החוצה, לבניית הנרטיב הישראלי מול העולם, להראות את הרוע המוחלט שתקף אותנו".
במקום להתמקד בזוועה, היא מציעה שילוב עדין בין זיכרון להמשכיות, איזון שיתרום לשיקום ולחוסן. "יש שני כוחות שפועלים על כל אחד מאיתנו", היא מסבירה. "מצד אחד – הרצון לזכור ולהנציח, כמו שכולנו רוצים לזכור את סבא וסבתא שנפטרו בשיבה טובה: מה הם אמרו, מה היו תפיסת העולם שלהם והערכים שלהם. מצד שני – הרצון להמשיך בחיים. החיים חזקים מאיתנו, החיטה צומחת שוב. יש צורך להמשיך".
הטעות הגדולה, לדבריה, היא לחשוב שמדובר בכוחות סותרים. "אנשים מרגישים שאו שאתה זוכר – ואז הפכת את הכול לאושוויץ והשארת את כל הבתים השרופים, או שאתה ממשיך – ומחקת הכול, צבעת את כל הבתים ופינית את המיגוניות. שני הכוחות האלו צריכים לעבוד ביחד".
המורשת היא החוט שקושר בין הזיכרון ובין הבחירה להמשיך. "זיכרון זה לא רק להסתכל אחורה, אלא להחליט מה לקחת משם ולהעביר קדימה. אני מביטה לאחור כדי לבנות עתיד".
זו לא פעולה חד־פעמית, היא מדגישה, אלא תנועה מתמדת. "אתה זוכר ולוקח לעתיד, ושוב חוזר אחורה לקחת. הדינמיקה מובילה אותנו לחיים".
היא רואה את הדינמיקה הזו בכל מקום, גם בפרטים הקטנים. "סטיקרים עם משפטים שאנשים משאירים לזכר מישהו שאיננו – זו בדיוק התמצית. לקחת מהות, תוכן או ערך, ולהנכיח אותם כדי ללכת קדימה בעקבות הנופל". לצד הסטיקרים יש יוזמות קהילתיות, מיזמי מורשת, פרויקטים ארוכי טווח של מורשת. "המטרה בסוף היא אחת: לשמר את מהות הטוב שהייתה כאן ולהפוך אותה לכוח מניע שמייצר חוסן".
במסגרת שיתוף פעולה עם אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, שפירא מקדמת מהלך שמחבר בין עולמות המורשת והחוסן. "אנחנו פועלים מתוך אמונה שסיפורים, זיכרונות וזהות יכולים לעזור לרפא, ושואפים ליצור פרויקטים חדשניים שיקדמו צמיחה מתוך טראומה בחבל תקומה".
כשאני שואלת אותה איך היא מצליחה להסתכל קדימה למרות העיסוק האינטנסיבי בכאב, היא אינה מייפה את המציאות: "יש כאב", היא אומרת, "ושום דבר לא יטשטש את הכאב – לא שלי ולא של אף אחד אחר. אנחנו בכאב קולקטיבי. אבל הדרך להתמודד עם הכאב, בעיניי, היא להחליט מה אנחנו לוקחים ממנו כדי להמשיך – כיחידים וכקהילה. לבחור מה נשאר איתנו והופך לכוח חיים".
הפרקטיקה הזו של הנצחה מתרחשת לנגד עיניה שוב ושוב בנגב המערבי – בקיבוצים, ביישובים ובין קבוצות חברים שכולים. "אם מכיתה ד' של קיבוץ מסוים, שהיום בני 50, נהרגו חמישה חברים – החברים שנותרו מַחְיִים מנהג ילדות משותף ומעבירים אותו לילדים שלהם. זו הדרך שלהם לזכור, לשמר את הקשר, ולהפוך את הזיכרון לערך קהילתי".
דווקא מתוך השבר, אנשים שומרים על מה שנתן להם כוח. "אנשים לוקחים מהעבר ערכים טובים, מנהגים משמעותיים, חפצים אישיים שמזכירים שהם עדיין רלוונטיים כמו מכתבים, אמרות, שירים, כל מה שנוצר על ידי האנשים עצמם", היא מפרטת. "היכולת ליצור מתוך הכאב, כדי להעביר משהו מהנופלים הלאה ולהניע את החיים קדימה – זו בעיניי תמציתו של כוח החיים".
הנצחה, מורשת ופסטיבלים
מתוך הבחירה הזו לצעוד קדימה – עם הכאב, לא במקומו – נולדת גם שאלה עמוקה יותר: מה יישאר? איך ייראה הסיפור שנבחר לספר? אחת השאלות הקשות ביותר מאז שמחת תורה היא מה יהפוך לזיכרון הקולקטיבי. כשאני שואלת אותה על כך, היא מבקשת לא למהר.
"בהתחלה לא צריך לדעת מה הסיפור", היא אומרת. "הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לתעד הכול, פשוט הכול. בכל מיני ערוצים ואופנים. אי אפשר לדעת מראש מה יתברר כחשוב אחר כך. אישה שאיבדה את בעלה, או משפחה שאיבדה ילד – הצעד הראשון הוא לשמור. לגבות את התמונות, ההודעות, היצירות, קודם כול, כדי שזה לא ייעלם". כך פועלים גם בשדה המורשת ברמה הלאומית והקהילתית: תיעוד מקיף, בלי למהר להכריז על נרטיב או לקבע סיפור קהילתי. "הכול עדיין טרי מדי, אין פרספקטיבה", היא מוסיפה.
השלב הבא, לדבריה, הוא ההקשבה והדיוק. "המשפחה מתכנסת – אחים, הורים, בני זוג – ושואלת את עצמה: מה אנחנו רוצים לזכור? מה מבטא את המהות של הנופל? עם מה אנחנו רוצים להמשיך הלאה?"
גם קהילות שנפגעו עוברות תהליך דומה. "מקימים צוותי מורשת, לומדים ממקומות אחרים, שואלים: מהם הערכים שמגדירים אותנו? מה קרה כאן שאנחנו רוצים שייזכר? מה הסיפור שנרצה לספר על עצמנו – ערבות הדדית? גבורה? שותפות?"
היא מזהירה מפני קביעה חפוזה מדי של הנרטיב: "אם רצים מהר מדי למסקנות, אפשר לטעות ואפילו להזיק לסיפור ולזהוּת שאתה מנסה לשמר. לכן מתעדים הכול, ואז, לאט ובהדרגה, מתחיל תהליך ההתגבשות. אנחנו יושבים עם המשפחות, עם הקהילות, ומדהים לראות איך הסיפור הולך ונרקם". ובמשימה הזו, המטרה היא גם הדרך. "העיקר מבחינתנו הוא לא רק מה ייכנס בסוף, אלא איך להגיע לשם באופן שבונה חוסן ואמון ותורם לתהליך השיקום. הדרך היא חלק מהתוצאה".
במלחמה הנוכחית, התהליך קורה כשהאירוע עדין מתגלגל. "אני אומרת את זה בכל הרצאה ומתפללת שזו תהיה הפעם האחרונה, אבל אנחנו עדיין בתוך האירוע. יש חטופים, חיילים נלחמים. אנחנו עמוק בפנים".
בזמן שהסיפור האישי והקהילתי הולך ונרקם, הסיפור הלאומי עדיין ממתין להתבהר. "ה'יד ושם' של שבעה באוקטובר עוד לא קם", היא אומרת. "הנרטיב הלאומי, האחיד, עוד לא התגבש. האם ומתי יוחלט מהו הסיפור שיסופר – את זה אף אחד עדיין לא יודע". היא מותירה מקום לזמן ולאלו שיבואו אחריה להשלים את המלאכה, אבל משתדלת לצייד אותם ככל האפשר. "אני לא יודעת מה ההיסטוריה תבחר להשאיר בעוד 50 שנה, מי יהיו חנה סנש או טרומפלדור של התקופה הזאת. מה יהיה מצדה או מגילת העצמאות".
המשך הכתבה בגיליון אלול תשפ"ה,
קרדיט-שרב גבאי
צילום-אריק סולטן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
