זמן אלול: על תשובה וקעקוע

אלול הגיע.
זמן לעשות תשובה להתעמק פנימה בכל מה שחשוב. לעשות סדר בתוך כל הרצונות שלנו. לברר מה חשוב ומה לא. כל פעם אני נזכרת שלחזור בתשובה זה כל כך לא בום טראח וגמרנו.
אני כל כך מקווה שרוב האנשים לא ככה. לא כמוני. שמי שחיי חיים רוחניים זוכר שהמלך בשדה כל יום לא רק באלול, וכל רגע הוא הזדמנות לחיבור.
אני מקווה, כי אני בונה עליהם שיטו את העולם לכף זכות.

אומרים שטוב לבדוק את עצמנו ולראות איפה אנחנו עומדים, כל יום עשר דקות בערב לעשות תשובה קטנה. אבל מכיוון שבערב אני גוררת את עצמי באפיסת כוחות למיטה ובקושי מצליחה להגיד קריאת שמע, אז באלול אני מרשה לעצמי קצת יותר להתפרע. קצת יותר לבדוק לעומק. לפני כחודש זכינו אני ובעלי לשיחה מרתקת עם הרב אורי זוהר. נסענו לירושלים וישבנו איתו ועם אשתו שעתיים שלמות. ביתם קט וצנוע אבל כל כך מאיר. הרגשתי שה' זיכה אותי ממש לפגוש אנשים שהצליחו לעשות שינוי אמיתי ובשלמות.
זה הראה לי שעבודה קשה כן משתלמת ואפשר להפוך את הרצון שלנו מ"לקבל לעצמנו", ל"לקבל על מנת להשפיע".

השינוי האמיתי – הוא פנימי. תמונה מתוך שאטרסטוק

מה שלקחתי הכי חזק מהמפגש איתם הוא ההבנה שיושבת אצלם בלב, שה' אוהב אותנו. אבל ממש. ושה' רוצה שנדבר איתו ונהיה קרובים אליו, וכמה זה חשוב להנחיל את זה לילדים שלנו. כי הם לא ממש יודעים מה הקשר שלנו איתו. מאז אני משתדלת להסביר להם. פשוט תדברו איתו. תשתפו אותו. תרגילו את עצמכם לשיחה איתו. כמובן שבעצם אני אומרת את זה לעצמי תוך כדי והם פשוט שומעים את זה גם.
לקטנים זה בא יותר בקלות, הלב שלהם עוד פתוח ולא שיפוטי, והגדולים עוד יצטרכו לעבוד על עצמם כדי לשחרר את התפיסות שנוצרו להם במחשבה, או יותר נכון, נוצרו אצלי במחשבה והם ינקו אותן ממני.

באחת השיחות שלנו הבנות שלי ליטפו את הקעקוע הגדול שמעטר לי את הזרוע ואמרו: אימא, זה קעקוע, נכון?
כן, עניתי. ואז הגדול יותר, שהאזין מהצד, אמר: גם אני רוצה.
ושוב עשיתי איתו את השיחה שמגיעה באיזה שהוא שלב כשהילדים מגיעים לגיל שש או שבע, אבל בעצם אני פוגשת אותה המון פעמים בהרצאות שאני נותנת, או סתם מהקופאית בסופר. אז מה עושים עם הקעקועים, עכשיו שחזרתי בתשובה?
אז אני עדן הראל מנשה, בת 41 , חזרתי בתשובה בערך בגיל 34 ׁׁ(אני כותבת בערך, כי מבחינתי גם להיות נזירה בודהיסטית בגיל 22 זה רצון לחיבור עם ה' וחיפוש רוחני, רק ברור שלא בכיוון הנכון). וכשהבנתי שה' מנהל את העולם ואת הדרך המסוימת שאני כיהודייה צריכה לחיות בה, הפסקתי מיד לקעקע את גופי.

הקעקוע הוא משהו חיצוני. השינוי האמיתי הוא פנימי. אני יודעת שיש אנשים שמורידים ושאפשר היום להסיר, אבל אני לא מתחברת לגישה של למחוק את מי שהייתי. זה מרגיש לי שקר. הכול זה מאת ה' בסופו של דבר, וגם אם בחרתי בדברים שהוא לא ממש מאשר, בסוף בסוף זה הוא.
אני זוכרת שבתחילת התשובה דיברתי איתו ואמרתי לו: ה', הנה אני. אני באה אליך עם כל מה שיש בי, עם כל העבר המשוגע שחייתי, עם כל הקעקועים, עם הכול, ועושה תשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי. מחל לי. סלח לי. כפר לי. ובנקודה הזאת ממש הרפיתי מכל מה שהיה ומכל מה שעשיתי. יגידו רבנים שצריך להוריד, ואני בטוחה שהם גם צודקים, אבל השביל שלי לשם קצת שונה. מחובר מאוד ומבין את החשיבות של שולחן ערוך, אבל בדיוק מהנקודה שהתחלתי. כי אם ה' היה רוצה שנשנה את העבר שלנו הוא היה בורא אותנו עם כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן ומשנה מה שצריך.

מתוך אמונה שלמה באהבתו הגדולה אליי לא הייתי רוצה לשנות דבר. כל מה שהייתי, כל השטויות שעשיתי (בחיי שקעקועים זה החלק הממש קטן), הכול העליתי אליו, קח את זה ותהפוך את הכול לזכויות. ואני יודעת שהוא הפך. אני רואה. זה החלק שלי בתרומתי להטיית העולם לכף זכות. אולי אני לא תמיד זוכרת ביום יום, אבל כשעברתי לצד הדוסי הבאתי מהטומאה כלים גדולים שהתהפכו לקדושה.
הלוואי שאזכה לאסוף ניצוצות ולשמח את ה' בכל יום.
הלוואי שכולנו נזכור לדבר איתו, לשתף אותו ולדעת: הוא כל כך אוהב אותנו.

מתוך הטור במגזין פנימה
עדיין אין לך מנוי? לחצי כאן!