יוצאות להתאוורר

 

זר לעולם לא יבין זאת. את אוזרת אומץ לחבוש כיסוי ראש לראשונה, לכסות את השיער העוצמתי והמתולתל שהוא סימן ההיכר שלך מילדות.
קשה לך ואת בוכה בשירותים. ובמקום לזכות למילת הערכה או עידוד אימא שלך, שהיא האדם הכי קרוב אלייך, מסננת לעברך: "מה זה הסמרטוט הזה על הראש? זהו, מהיום ככה תצאי מהבית? את נראית כמו סבתא שלי!".
או כשהיא מגיעה אלייך עם סיר דגים מהביל, באמצעה של השבת, ומספרת לך בהתרגשות שהיא בדקה כל עלה מחרקים ועישרה והפרישה כל מה שצריך והכול כשר למהדרין, אבל את לא יכולה לטעום מהאוכל של אימא שלך, שטרחה עליו כל כך, כי הוא נסע כל הדרך אלייך בשבת.
ולמה את לובשת גרביונים, בשיא החום, והצווארון שלך סגור עד הסוף? ובכלל, פעם היית מבינה באופנה, תגידי, לא חם לך עם כל השכבות האלה? איפה הילדה האהובה שלי שהייתה מלכת בית הספר ועכשיו הולכת לטאטא את הרחובות עם השמלה שלה?

קופצות למים
חזרה בתשובה מזמנת סיטואציות יומיומיות לא פשוטות ביחסים הבין-משפחתיים ובעיקר בין אימא לבת. האימא, שנשארה מאחור, מרגישה שהיא כבר לא נחוצה יותר, וכל ההשקעה שלה בחינוך הייתה לשווא, כי הנה הילדה שלה זרקה הכול. והילדה? היא רק רוצה חיבוק, ולהמשיך להיות הילדה שאימא הייתה כה גאה בה.
קרן אדלר וגל בידרמן (34), חברות טובות, לקחו את הקדירה המבעבעת הזאת, שבקלות אפשר להיכוות ממנה, והכינו סלט מרענן, מרגש ואף מצחיק.

שתיהן בוגרות בית הספר למשחק בית צבי, ונחשבו לתלמידות מוערכות בבית הספר.
עם תום לימודיהן פנו ללימודי הוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ושם הכירו את ארגון 'נפש יהודי' המציע לימודי יהדות לסטודנטים, בתוספת מלגה.
הן גדלו בחינוך חילוני למהדרין, קרן בראשון לציון וגל ברמת גן, ואפילו את קריאת שמע שעל המיטה לא הכירו. פתאום, בשיעורי היהדות, לאחר ששתיהן כבר נשואות, הרגישו שנגלה אליהן עולם חדש.
"גם כילדה הייתי מדברת עם ה', שרה לו בחלון, ופתאום מישהו כמו נתן לי כלים לקשר הזה. חיכיתי למתנה הזאת. תקופה ארוכה מאוד כעסתי על הדתיים שלא גילו לנו שיש אלוקים. שלא מתעניינים בזה שיש יהודים שלא יודעים כלום מבורא עולם ואיך להתקרב אליו. שהייתי צריכה להגיע לגיל 26 ואפילו להתחתן בלי לדעת כלום על היהדות", משתפת גל בכאב. היא הייתה הראשונה שקפצה למים, סוחפת אחריה את בעלה גיא.
אצל קרן המסלול היה הפוך. היא הכירה את עידו, מי שהיום בעלה, כשלמד שנה מתחתיה בבית צבי, וכבר אז היה דתי. נגד כל הסיכויים הם התחתנו, כשהיא חילונית בלי כל כוונה לשנות את אורח חייה.

רק לאחר שכבר היו לזוג שתי בנות, בעקבות השיעורים של 'נפש יהודי', היא חברה לבעלה כדתייה מן המניין.
קרן: "גם לי הייתה תקופה קשה שבה כעסתי על העולם שלא גילו לי שיש בורא לעולם. איך יכול להיות שחייתי חיים שלמים בלי לדעת את זה? הרי אם היה לי את ה', היה לי גב. כשחייתי בלי אמונה הייתי כמו עלה נידף. ככה הרגשתי הרבה שנים".

כובשות את הבימה
בשנים הראשונות מאז שינו את אורחות חייהן, הן התמקדו בבניית עולמן הרוחני וביתן החדש, והזניחו את קריירת המשחק.
"חשבתי לעצמי, אחרי שחזרתי בתשובה, שאיזה באסה, הלכה לי הקריירה", מתבדחת גל, "אפילו הלכתי ללמוד דרמה תרפיה, כי אמרתי: שחקנית אני כבר לא אהיה".

נו, מי הרי חלם אז ששתי דוסיות עוד יעלו על בימת 'הבימה' האליטיסטית.
"לפני כשנתיים פנו אליי מ'נפש יהודי' וביקשו שאכין הצגה על יחסי אימהות ובנות שחזרו בתשובה. שמחתי על ההצעה כי אומנם היה לי סיפוק בתור אימא, אבל הבמה הייתה חסרה לי", מספרת קרן איך הכול התחיל. היא פנתה לגל, שותפתה למסע, והן החלו בכתיבת החומרים.
גל: "כתבתי את כל החלק שלי ושל אימא שלי במהירות. זה פשוט נשפך ממני. הקאתי את זה. הייתי אז בחופשת לידה, ובכל רגע פנוי הייתי מתיישבת מול המחשב ושופכת הכול".
קרן: "אני ישבתי יחד עם עידו, שמכיר את הדרך שעברתי לא פחות ממני, ובעצמו שחקן, ויחד נזכרנו בהרבה דברים, וכתבנו. סיטואציות מצחיקות, מרגשות, קשות. כתבנו גם מנקודת המבט שלנו, וגם מנקודת המבט של האימהות שלנו".
עם הטקסט המוכן הן הגיעו לאימהות שלהן כדי לבקש את אישורן. "הן פשוט נקרעו מצחוק מול ההצגה, עד היום, גם אחרי המון הצגות שהן ראו. הן היו כל כך גאות ואפילו עזרו לנו לשפץ את הטקסט והזכירו לנו מקרים ששכחנו או עידנו, ואמרו: אבל זה היה הרבה יותר נורא במציאות…" הן צוחקות.

ההצגה שהפכה לקומדיה מרגשת קרמה עור וגידים, ותוך זמן קצר הפכה לדיירת קבע בתיאטרון הבימה. היא גם מאוד קירבה בין הבנות לאמותיהן, ובכל הצגה הן מגיעות והפכו להיות המעריצות הנלהבות ביותר שלהן.
"בסוף ההצגה אנחנו מעלות אותן על הבמה ויחד משתחוות לקהל. אנחנו מציגות אותן ואומרות: הן הסיפור האמיתי".

איך הצלחתן לפרוץ את תקרת הזכוכית של הבימה?
"חברה שלנו מבית צבי, טלי ביק- קשת, ראתה את ההצגה כשהופענו איתה בפעם השנייה ב'גולה', והחליטה שהיא רוצה לביים אותה.
היא שיפרה ושדרגה, ובעלה אריאל עשה לנו את העריכה המוזיקלית. כשההצגה הייתה מוכנה היא הזמינה את חמיה וחמותה, השחקנים יונה אליאן וששי קשת, לצפות בה. ששי לא הפסיק לצחוק לאורך כל ההצגה ויונה מיד התקשרה לאחראי בהבימה ואמרה לו: אתה אידיוט אם אתה לא לוקח את ההצגה הזאת".

תרפיה משפחתית
בהבימה, כאמור, התלהבו והקהל הצביע ברגליים. דתיים, חילונים, חברים מהעבר. כולם מגיעים ויוצאים עם דמעות של התרגשות בעיניים.
"חברים שמגיעים מבית צבי מאוד מתרגשים. הם גם רואים את השינוי שעברנו, ולמרות זאת, נבואות הזעם שלהם לא התגשמו: אנחנו לא עם עשרה ילדים, לא נקברנו בין הסירים לטיטולים, ואנחנו עדיין בקשר עם כולם", צוחקת קרן.
"היה לנו מאוד חשוב לעשות הצגה ברמה גבוהה. להראות שזה שחזרנו בתשובה לא אומר שאיבדנו את חוש הטעם, וגם לדוסים יש סטנדרטים", מוסיפה גל. "כדי לגשת לקהל חילוני את צריכה סטנדרט גבוה. חברים חילונים שמחים לראות שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין נראות טוב, לבושות בצניעות אך בטוב טעם. פעם חברה אמרה לי: אני מרגישה שהגעת למקום שלך. זה קידוש השם".
"זה מצחיק שדווקא אנחנו עשינו הצגה על החיים שלנו, אחרי כל ההתמודדויות והכאבים", קרן מציינת, "דווקא עם זה עלינו לבמה. זה כאילו ה' אומר לנו: קחי מתנה. את חזרת בתשובה, ולא תפסידי מזה. זה עוד ישתלם לך. אני מרגישה שכאילו ויתרתי על המקצוע אבל הוא בחר בי מחדש".

מה לדעתכן סוד הקסם של ההצגה, שמרתקת גם חילונים?
"אני לא עושה צ'כוב ולא שייקספיר אלא את הסיפור שלי", אומרת קרן, "והתגובות לזה נרעשות. אנשים יוצאים בוכים. מסתכלים ורואים את הבנאדם שמולך ולא רק איך שהוא נראה. זה מקרב בין המגזרים. ומתוך הקומדיה צומחת אמת של ה' – אנחנו רוצים זה את זה. יש לנו מה ללמוד זה מזה".
"ההצגה מצחיקה", מסבירה גל, "כי אנחנו אומרות בקול את מה שכולם חושבים על דתיים, וכשאתה רואה שתי דתיות שאומרות את מה שכולם חושבים אבל לא מעיזים לומר, זה קורע מצחוק. אתה מביא את הקהל לצחוק ואז נותן מכה בבטן הרכה עם המסר שלך. שהאימא בסך הכול רוצה לדעת שטוב לבת שלה והיא עדיין אוהבת אותה, והבת רק רוצה שאימא תהיה גאה בה ותקבל אותה כמו שהיא. זו לאו דווקא הצגה על חוזרים בתשובה אלא בכלל, על כל ילד שבחר ללכת בדרך שונה מזו שהתוו לו הוריו".
"לא מזמן עשינו סדנת פסיכודרמה עם בנות שהן דור שני לתשובה ולא מוצאות את עצמן בעולם הדתי. זה נכון לכולם, חוצה מגזרים. כשבן סוטה מן הדרך ולא חשוב לאן, אם לפמיניזם, לטבעונות או לדת – ההורים רוצים לדעת: אתה עדיין זוכר אותנו? אני רוצה להיות אימא שלך, לדעת שאני עדיין חלק מחייך, שאני משמעותית לך ושאתה מכבד אותי".
קרן: "וגם הילדות האלה, שהן כביכול עשו את הדרך ההפוכה ממני. בועטות במה שחשוב לנו. אני והן עכשיו באותו מצב. כי איזה ילד לא רוצה את ההורים שלו? מי לא רוצה שיעריכו אותו ויגידו שהוא מביא נחת?
"אימא שלי הרבה זמן נעלבה מזה – מה רע באיך שגידלתי אותך? לא עשיתי את כל המאמצים? בשלב מסוים אבא שלי עזב את הבית ואימא גידלה אותי לבד. היא חושבת: עשיתי הכול כדי שתצאי הכי טוב, ופתאום את אומרת שהערכים שלי לא מספיקים לך… זו סטירת לחי לאימא. לקח לנו הרבה זמן לשקם את היחסים בינינו. ההצגה ממש עשתה תרפיה למשפחה שלנו".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
לחצי כאן לקבלת מגזין עשיר ומעניין בכל חודש