כי האישה עץ השדה

כמי שעוקבת מקרוב אחר פעילותה של הרבנית ימימה מזרחי, נוכחתי לראות כי מתן עצות הוא אחד מ"תפקידיה".
כרבנית המהווה אוזן קשבת למאות נשים מידי חודש, היא שותפה להתלבטויות ולהיסוסים של אינספור בנות ונשים. ועדיין, בשיחה איתי היא מתקוממת כנגד תעשיית העצות שפשתה במחוזותנו.
"אנחנו כל כך מכורות לעצות", היא אומרת בטרוניה. "עצות-עצות- עצות-עצות. איבדנו פרופורציות מרוב עצות חיצוניות".
דווקא אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי בחיי היא להתייעץ.
"גם העץ כל הזמן נוטל עצות. הוא ניזון מהסביבה שלו", היא משיבה ברוח חג האילנות המתקרב, "חודש שבט מצווה עלינו את העצה העצמית. הרי כתוב על ט"ו בשבט שהשׂרף עולה באילנות. בשבט העץ חדל מלהזין את עצמו ממליון עצות חיצוניות, ומתחיל לברר את כוחותיו שלו ואת האינטואיציות שלו מתוך עצמו".

אז מה הרבנית מייעצת בנידון?
"כתוב כליות יועצות. 'כליות' – לשון כלי. וכי ה' לא נתן לך כלים להתמודד עם האימהוּת, עם הרעיוּת? עם הרווקוּת? אני לא פוסלת את העצות. להיפך, אני גם נותנת המון. אבל אי אפשר להיות כל הזמן מכור לטיפים כמו עלה קטן מתנודד ברוח. כל אישה חייבת להבין שהשרף עולה באילנות ויש בתוכה כל כך הרבה כוחות עצמיים".

עם כל הכבוד לכוחותיי העצמיים, מאד קשה לבד לדעת הכל. אנחנו חיות בדור הכי מורכב שהיה אי פעם ואולי זו חובה ללמוד קצת מאחרים כדי להתמודד?
"ואני חושבת שתרבות העצות כל כך החלישה את הדור הנשי הזה. המרוץ אחר העצות. עצות במינון נכון מחזקות את השורש, אבל ההתמכרות לעצות מרוקנות אותך מהשׂרף שלך. מהבעירה הפנימית שלך. הרי יש בתוכך מלאך קטן שמייעץ לך עצות טובות. 'מלאך', בעברית, זה 'שׂרף'. נשים נהיו כל כך לא מחוברות לעצמן, אפשר למות מזה.
"לא אשכח את הכלה שצלצלה אלי חמש דקות אחרי החתונה. הם הגיעו למלון והיא לא ידעה פתאום מה לעשות. שמה את בעלה 'על ממתינה', והתקשרה לרבנית. השתגעת? גם כאן אין לך אינטואיציות?!…".
אני שמחה לשמוע שיש בתוכי מלאך מסייע. באמת לאחרונה הרגשתי שאני יותר מדי בדיונים סביבתיים, מנסה להבין איך פועל העולם דרך אחרים.
"זו הנחמה הגדולה של החודש הזה. כתוב גם כי אלך בגיא צלמוות… שבטך ומשענתך המה ינחמוני. חודש שבט המתוק הזה שלך הוא שינחם אותי", הרבנית שולפת את חידושיה במהירות הרוח החורפית שבחוץ. "חודש שבט מגיע למקומות המיואשים ביותר, מבשר הישרדות והתחלה ערום כולו ומיואש, ובין לילה הוא מתכסה פריחה מרהיבה – מתוך תוכו! וגם את יכולה! בשׂורת השקדיה היא בשורת חודש שבט".

באסוציאציות הפרטיות שלי, שבט הוא חודש של ילדים. נוטעים שתילים בגן, לועסים פירות יבשים.

מה יש בט"ו בשבט בשבילי כיום?
"'שבט' הוא חודש של שבטיות, חודש המשפחה. השבטים שלנו הם הענפים שלנו והצמיחה שלנו והקשר איתם הוא הסיכול של עצת פרעה, שבעצם רצה לקצץ בנטיעות. פרעה שלח אבות לעבודת פרך, הפך אותם לוורקוהולים, למכורים לעבודה. לא היה להם זמן לילדים שלהם, וזה מה שהוא רצה לנתק את הקשר בין הורים וילדים, בין העץ לענפים ולפירות. וחודש שבט מחייב אותנו לזכור את הענפים הללו ולהיות קשורים בהם. לזכור את פירות האילן".

האם הרבנית אומרת שאנחנו לא זוכרות את הילדים שלנו? הרי הילדים כל הזמן במחשבתם של ההורים. הם לא יוצאים לנו מהראש.
"נכון, אבל אני מדברת על 'לזכור' אחר, במובן שקושר אותנו לילדים ואת הילדים אלינו. 'לזכור' משמעו 'לברך'. לברך על הילדים הנהדרים הללו. להפסיק לקטר ולחפש בהם מומים. פשוט לברך עליהם. סדר ט"ו בשבט הוא שעת רצון מלאה בברכות אדירות, ומשפחה מבורכת היא משפחה שמברכים עליה".

האמת היא שלנוכח אחוזי הנשירה הגבוהים, כנראה אין בנו מספיק כוח משיכה, כוח של קשירה. אבל כמה מזה באמת נמצא בידיים שלנו, הרי התרבות מסביב כל כך סוחפת?
"כולנו למדנו את הגמרא הידועה על אותו איש שהלך במדבר וראה אילן. 'במה אברכך?' הוא שאל.
'אמת מים – יש לך. צל – יש לך. אלא, אברך אותך שכל פירותיך יהיו כמותך'.
"סיפור נפלא מאד. למה? כי יכול להיות שיהיה עץ מושלם, משפחה נהדרת, יחוס מפואר, הפצת תורה, וחס ושלום הפירות נושרים. אמת המים, שהיא התורה, והצל שזה החסדים שההורים עושים, והשורשים המפוארים שזה היחוס
כל אלה עדיין לא ערובה לכך שהנטיעות יהיו כמותך. העובדה היא שאנחנו רואים את זה בלי סוף, ה' ישמור. את הזליגה, הנשירה, הדתל"ש הנתלש מהעץ".

ניוטון דווקא אמר שהתפוח נופל קרוב לעץ…
"המסקנה של ניוטון על כוח המשיכה כבר לא מוכחת היום. מסתבר שגם לעץ מאד מפואר אין כוח משיכה אוטומטי, או שלתפוחים שלו אין כוח משיכה אוטומטי אליו".

אז מה העצה?
"מה בכל זאת נותן ערובה לכך שהפירות יהיו כמו העץ? שהפירות, הילדים, יראו הורה הולך ומברך: מברך על מציאותו, מברך על האוכל, מברך על אשתו, מברך עליהם. רק כך אנו מבריכים – מחברים – ילדים, במקום להבריח
אותם לשדות זרים. חודש שְבט בא לבשר את בשורת השֵׁבֶט. בפרשת 'בוא' כתוב שעם ישראל שומע ממשה שהם יגיעו לארץ, והיה כי יאמרו עליכם בניכם, ואז כתוב ויקוד העם וישתחוו.
ורש"י אומר שהם משתחווים ומודים על בשורת הארץ ועל בשורת הבנים שיהיו להם. ותמיד שאלתי את עצמי: אני מבינה שהם שמחים על בשורת הארץ, אבל מה משמח כל כך בבשורת הבנים? מדובר על בנים קשים, בנים שמקשים קושיות אינספור, שקמים נגד דור ההורים. סליחה, מה משמח בזה?"

כנראה עם ישראל שמח מהאתגרים שיהיו בפניו, כי בסך הכל הילדים שלנו מגדלים גם אותנו, ולא רק אנחנו אותם.
"בדיוק! משה מבשר להם על הולדת הורות חדשה. לא עוד אבא משועבד לעבודה, אמא משועבדת לזמן – והוצאתי את הילד מהגן, והצלתי את האח הקטן מידי אחיו הגדול, וגאלתי את ערימת הכלים מן הכיור, ולקחתי שני אופטלגין
להירגע. והבאתי צעקות כאלה שכל השכונה שמעה… הם מתבשרים על הורות של בן שואל, שאלות אמוניות מזעזעות, מבלי שאבא נבהל בכלל, אלא עונה, מספר ומסביר. הרי זה כל מה שרצה פרעה לעשות, לקצץ בנטיעות. להרחיק ילדים מהורים. ומשה מבשר לעם-העבדים שלו שהחירות האמיתית היא לא סתם הידיעה שיהיו לך בנים, אלא זה שהעץ והשורשים יהיו מחוברים לפירות. יהיה כוח המשיכה. חידוש כוח המשיכה ההורי, זו הבשורה".

אז לא להיבהל מהשאלות של הילדים, זו אמא משוחררת?
"בהחלט. לא להיבהל מהשאלות שלהם, מהמריבות שלהם, מהאיומים שלהם. בתור אימהות נהיינו עלה קטן, עלה נידף ודווקא זה אוטומטית מרחיק את הילד מאיתנו. במקום להיות עלה קטן, תהיי עץ. בעלת כושר עמידה. ותפסיקי גם לקטר".

זה מוטו ידוע שלך, להפסיק לקטר. המציאות מראה שכולנו מסכימות עם זה אבל מתקשות ליישם.
"נכון, זו עבודה תמידית ואין הנחות. תמיד יש את האיום של הילד שינשור אם לא יהיה מי שיכיר בטובתו. גם בשבעת ימי הבריאה, ה' ברא את הצמחיה אך הצמחים כולם עמדו על שפת האדמה ולא הסכימו לבקוע כי ואדם אין לעבוד את האדמה. אף אחד עוד לא עשה בבית הזה את העבודה, להכיר בטובתם, אז איך יהיו פירות?! צמח לא מוכן לגדול מבלי שיתפללו עליו ויכירו בחשיבותו, וכך גם כל הילדים שאני מכירה. הם פשוט לא מוכנים.
"ילד רוצה שיכירו עליו טובה. כולנו מכירות את התופעה בין גיל שנתיים לעשרים, שהילד מגיע במבט מבוהל: 'אמא, את האמת, נכון שאני מאומץ?"

באמת למה הם עושים את זה?
"כשילד לא מרגיש שמתאמצים עבורו, שמאמצים אותו ללב מספיק, כשהוא מרגיש שלהורים אין אומץ לגעת בדברים שקשורים לצמיחה שלו, אז הוא חושב שהוא מאומץ, שהם שלפו אותו מאיזה סל בתחנת הרכבת בשנחאי. ילד צריך הורים שיאמצו אותו אל ליבם. אם הוא קצת נופל, הם צריכים אומץ לקשור אותו פתאום, לשים לו עמוד מחזק. כמה חשוב לתת לו שייכות".

זה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. הרי אמא אמורה לדעת מתוך תוכה כיצד לקשור את הילד אליה, ומה יכבוש את ליבו של הילד הפרטי שלה. האינטואיציה שלנו משחקת פה תפקיד חשוב.
"נכון, ולפני סיום חשוב לי להדגיש שלא על האינטואיציה בלבד יחיה העץ. גם על התפילה. כתוב אז ירננו כל עצי יער. אם את מביטה ביער את בעצם רואה בית כנסת, המון אנשים מתנועעים באותו קצב. כך היה האר"י הקדוש מקבל את השבת עם החבורה שלו, בטבע. והמקובלים הרגישו ושמעו את שירת העשבים.
אנחנו יודעים ששום צמח לא גדל מבלי שיש מלאך שעומד על ידו ואומר לו 'גדל', וזה מה שאנחנו צריכות לעשות. כל העצים הללו שמתנודדים, שפורשים ידיים וענפים לשמים. בקיצור, התפילה היא אחת העצות הטובות ביותר של העץ".