למה דווקא אני?

"למה דווקא אני?"
איך השאלה הזאת מעצבנת.
היא לוקחת אותנו, כהורים, למקומות של ערעור על שיקול דעתנו, סמכותנו ולפעמים גם מקומנו בבית.
כי אם אמרנו משהו כנראה שיש לכך סיבה טובה.
האוטומט שלנו כבר מכין את נאום התוכחה שכולל בתוכו מסכת ערוכה היטב של שיקולים חינוכיים, הסברים מפורטים וכעסים מודחקים. נאום שכנראה לא יזכה להרבה הערכה ובטח לא לשיתוף פעולה. כי בעוד אנחנו מבינים שנפתחה פה מערכה,
הילד בסה"כ ניסה להבין במה הוא זכה.

כי מה בעצם הוא שואל אותנו כאן?
למה החלטנו על משהו מסוים, והצורך שלו הוא הרבה פעמים לא לקבל מליון הסברים עובדתיים, הוא בסה"כ מחפש הכרה, בעובדה שהוא בא לעזרה.
והוא מברר איתנו ששמנו לב,שהוא כרגע עומד לעשות משהו שהוא כנראה פחות אוהב.

מתחת לאמירות הנחרצות – יש רק רצון שיראו אותנו. אילוסטרציה

ובפרשנות כזאת של השאלה יש לנו יכולת ללמידה גדולה.
כי כל התשובה תשתנה והטון והאורך, ונחסוך ממנו נאום מפרך, שאין בו באמת צורך.
ונחסוך מעצמנו את תחושת אובדן השליטה והסמכות, ונוכל לתת לו את ההסבר הכי פשוט:
שבחרנו בך למשימה הזאת בגלל הכישורים, לאו דווקא בגלל שאתה הילד ואנחנו ההורים.
וברגע שהבנו שאין לו עניין להתריס ולתקוף אנחנו יכולים את הפשט לעקוף. לבדוק עם עצמנו מה הוא צריך ולמה הוא זקוק מאיתנו כעת, מה הוא מצפה שיקרה. מה חשוב לו שנשמע,
למה היה רוצה שנשים לב.

כשנתייחס לצרכים האלה במענה שלנו  – נראה שהוא פשוט משתף פעולה, גם אם לא תמיד מתלהב.
כי מתחת לאמירות הנחרצות של כולנו – יש הרבה מאוד פעמים רק רצון שיראו אותנו.
שיאמינו שיש מתחת עומקים נוספים. צרכים, פחדים, תהיות וקשיים.
ומתן מענה ממוקד למה שבאמת מדובר –
חוסך מאיתנו כאב לב מיותר.