לפעמים הריון זה כן מחלה

היפראמזיס.
לא הרבה אנשים מודעים להתמודדות הזו.

עד היום לא סיפרו לי שזה נובע ממשהו מסוים שאפשר אולי למנוע אותו.
זה פשוט מגיע,ויודעים את זה כמובן רק כשההריון מגיע.
זה לא משהו שיודעים אותו לפני חתונה,למשל. רק על עצמי לספר ידעתי…כי באמת,כל אחת חווה את זה אחרת ויש רמות שונות ומגוונות, כדי שלא ישעמם לנו 🙂

אנחנו מגלים בהתרגשות רבה שאני נושאת ברחמי לב פועם, עולם חדש שעומד להיות בעז"ה חלק מהמשפחה שאנחנו בונים. בין שבוע לשבועיים אח"כ ,מגיעות בחילות בלתי נשלטות,ובלתי עבירות.
מה לא ניסיתי? 

תאכלי מלפפונים קרים
שלוקים
תשתי חלב
תאכלי תפוזים
שקדים!! תאכלי שקדים וזה יעבור.

וכלום לא עבר.
אני והבחילות,מקיאה מהבוקר עד הבוקר, עם הפוגות קלות של מנוחה, בישיבה.
חודשים לא ישנתי כמו שצריך, אתם יודעים, בשכיבה היו לי במיטה כרית ספה קשיחה ומעליה ארבע כריות רגילות וישנתי בישיבה, אחרת רע ומר היה גורלי.

לא משנה כמה שתיתי,הכל הכל הכל יצא החוצה.
ניסיתי בתחכום,אני אשתה כל פעם שלוק קטן שהגוף בכלל לא ירגיש שאני שתיתי.
ייעצו לי למצוץ קוביות קרח,שככה לפחות משהו ייספג בדפנות הפנימיות של הגוף.
שום דבר לא עזר.

נכנס שלוק,יצא ליטר.
וכבר אין מאיפה להוציא.

הפתרון?
עירויים.
בהריון הראשון והשני הגעתי כמה פעמים לבית חולים, פעם אחת קיבלתי 6 וחצי ליטר נוזלים, כמובן עם חומר נגד בחילות, בווריד. כל פעם הייתה אטרקציה אחרת עם כמות הנוזלים שהייתי צריכה. באיזשהו שלב כבר הפסקתי לספור.

יהונתן בעלי כבר היה מתורגל.
עולים לאוטו, טסים לשערי צדק,ומתפנקים שם לילה כשאני מחוברת לנוזלים ולפרמין.
כך כמעט עד סוף ההריון,
כשבין לבין אני מנסה לתפקד, ללא הצלחה.
לא כביסות,לא כלים.
על בישולים בכל אין מה לדבר.
הכל הכל הגעיל אותי. 

למדתי להיעזר באוכל מוכן. שניצלים קנויים. מנה חמה לא עלינו, נקניקיות שחיממתי במים כדי לא להריח את הריח.
הילדים קיבלו את השדר בשלווה, תודה לאל. זה מה שהרגשנו בפנים וזה עבר אליהם.
זו תקופה,וזה עובר.

הגוף עייף והנפש תשושה. אילוסטרציה

יום כיפור בהריון של לביא שלנו, אחרי שהכנו את מד"א ביישוב שיהיה להם נוזלים לבא לתת לי  ואחרי התייעצות עם רב, הייתי צריכה לאכול כל 4 דקות ולשתות כל 4 דקות.
לא השארתי פלטה.
כתבתי לשתי שכנות צמודות שלי, שרופא אמר לי לשכב במיטה ואם יוכלו להשגיח על ילדיי כשהם בחוץ
שכנה שאלה את מעייני הבת שלי מה שלומי, והיא ענתה לה-"בסדר, אמא שוכבת במיטה ואוכלת דנונה עם אגוזים."
השכנה אמרה לעצמה, אין מצב ושאלה אותי למחרת יום כיפור. חייכתי ואמרתי לה, "אכן…" ואז גם גיליתי לה שאני בתחילתו של הריון מבורך.

אז פרמין לא עזר לי
עברתי לדיקלקטין, שכל כדור עולה 3 שקלים, אחרי הנחה של הקופה,קיבלתי את המינון הכי גבוה, תוך אזהרות מרופאת הנשים לא לנהוג בשש שעות הסמוכות ללקיחת הכדור.
לא עבד.
ואז החזירו אותי ל"זופרן" שזה כדורים בכלל לחולי סרטן.
תודה לה' התרופה הזו הרבה יותר השפיעה עליי
ולאט לאט התרוממתי.
במקביל הלכתי לדיקור סיני, פעם בשבוע. לפעמים פעמיים.

זה השפיע על מצב הרוח,שגם ככה משתולל בהריון בזכות ההורמונים
הרגשתי המון בדידות
הרגשתי שהכל גדול עלי בכמה מידות
היה לי עצוב בלב
והרבה מהסביבה לא הבינו מה הביג דיל, הם פשוט לא הבינו.

וזה רק הוסיף לבדידות
לעייפות מלדאוג לעצמי לעוד תור ולעוד מרשם לכדורים (זו פרוצדורה,לא משחררים אותם בקלות…)
ועוד בדיקה שגרתית בהריון,שהפכה לאתגר מכביד
ועוד נסיעה לטרם לקבל עירוי
ועוד הזמנת מד"א מהיישוב כדי לקבל עירוי
ועוד חוסר חשק ויכולת לקום ולהתקלח
הגוף היה עייף
הנפש הייתה תשושה

ייחלתי לבריאותי ולבריאות העובר שברחמי.
זו הייתה תקופה מבורכת ומאתגרת בו זמנית.
עשיתי הרבה, כדי לא לשקוע בעצבות.
הכרחתי את עצמי להמשיך לרקוד,עם ה"זופרן" ועם אוכל שעוזר לי לא להקיא.
הכרחתי את עצמי לצאת לנשום אוויר ושמש
וזה באמת היה לא פשוט.
זר לא יבין זאת.

אתם רואים סביבכם שכנה, חברה, קרובת משפחה שמתמודדת עם היפראמזיס?
תושיטו יד לעזרה.
גם נפשית.
שמחו אותה.
היא עוברת תקופה מטלטלת והרבה לא בשליטתה.

שנזכה להיות שליחים ראויים להגדלת משפחותינו המבורכות.