לצרוך תרבות של שלום

לפני כמה חודשים הייתי צריכה לעבור בדיקה במרפאה פרטית (הכל בסדר, תודה ששאלתם )
בזמן שהמתנתי שהרופא יקרא לי, בהיתי למחצה במסך הטלוויזיה ששידר מאירועי היום.
היו שם אסונות מכל הסוגים
בתוך שעה תמימה קרו כ"כ הרבה דברים מייאשים

וחשבתי לעצמי מי מהיושבים פה זקוק למידע המחליא הזה?
מי בכלל זקוק למילים הפוגעות האלה?

שלא תבינו לא נכון
אינני בת יענה ואני לא מאמינה שזה נכון לשים ת'ראש באדמה.
יש להסתכל למציאות בעיניים. השאלה היא, אם זו באמת המציאות?
ואם נשים רק עליה את הפוקוס, אולי היא באמת תמלא את כל החלל
ותהיה היחידה שנוכחת.

ובאותם רגעים חשבתי, הלוואי שמישהו היה משדר את הניצחונות הקטנים-גדולים
של עוד זוג שצלח משבר זוגי עמוק, והתקרב עוד צעד אחד אל השני.
הלוואי שמישהו היה מתעד ומזכיר את החדשות שעוד קשר משפחתי שהיה סבוך, קיבל תפנית והוקל להם.

קיוויתי שמישהו ישדר בהערכה שאינה משתמעת לשתי פנים,
על אותה אמא שהצליחה לקחת נשימה עמוקה, לחבק את ילדיה בסיטואציה שכבר לא היו בה הכוחות, והיא בכל זאת הייתה שם בשבילם.
או על אותה אמא שהצליחה למתוח את סבלנותה ולשבת עוד כמה דקות ארוכות ליד ילדיה, בערב, טרם עצמו את עיניהם.
קיוויתי שמישהו ישים את הפוקוס על אותה סבתא שמתמסרת לנכדיה, כדי להקל על הוריהם.
רציתי לשמוע על אותם ילדים שמתמסרים להוריהם המבוגרים, ומטפלים בהם באהבה.

להסתכל למציאות בעיניים. אך האם זו המציאות?. אילוסטרציה, shutterstock

אני חולמת שהשיח התודעתי ישתנה
שנרצה לצרוך תרבות של שלום
שזה ימלא אותנו באותה רצינות תהומית בה אנחנו מקבלים את כל הבלי העולם הזה לתוך הוריד.

ואתם יודעים איך זה,
מולקולה טובה מתחלקת לעוד מולקולה טובה
וכך גדל הטוב.
נוכח. מציאותי.

אני רוצה להגדיל את הטוב בתוך עייני, בתוך ליבי.
להניח מציאות חדשה באוזניי. תרבות כזו, של שלום.