צביקה מור (47), ראש פורום תקווה. נשוי לאפרת ואב לשמונה, גר בקריית ארבע. בנו הבכור איתן חטוף בעזה
במה אתה עוסק בימים אלה?
המלחמה הזו שינתה לי את כל החיים. הפסקתי לעבוד ואני עוסק בפעילות של פורום תקווה, שהוקם כנגד הקול שדורש להשיב את החטופים בכל מחיר, ללא התחשבות בביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הפורום דורש להשיב את החטופים מתוך אחריות לאומית, וזה יכול להיות רק על ידי מלחמה חזקה עד שהאויב ייכנע וישיב לנו את החטופים. הלו"ז העמוס שלי מוקדש למטרה זו: ישיבות בפורום, ראיונות, הרצאות ושיחות לקבוצות. אני מבין שהקב"ה הוביל אותי מהעיסוק הקודם שלי, שהיה בעיקר עבודה פרטנית עם בני נוער שסובלים מהפרעות קשב, לעבור להתעסק עם הכלל, עם משהו שהוא הרבה יותר גדול.
מה נותן לך כוח?
המשפחה שלי. גם התפקיד והשליחות שלי נותנים לי המון כוח. אני מקבל המון פידבקים מעם ישראל מכל גווניו, אפילו ממשרד ראש הממשלה, שאנחנו מצילים את המצב. אני עסוק מאוד בנושא של החטופים, בנתינה לאחרים, בהשתתפות בהלוויות, בניחומי אבלים של משפחות של חיילים.
אהבת חינם בעיניך
אהבת חינם היא לאהוב את האדם מצד הסגולה שלו ולא מצד הבחירה. כלומר, אהבת הבריות מעם ישראל בלי קשר למה שהן עושות. קודם כול אנחנו משפחה, וגם אם אתה שונא אותי, אני אוהב אותך.
למה אתה מתגעגע?
לנוכחות של איתן, לחיוך שלו, לשיחות העומק, לצחוקים. יש לו קטע שהוא משתמש בשפה מאוד גבוהה פתאום באמצע שיחת חולין כזאת בבית וכולם מתגלגלים מצחוק.
זיכרון שמחזק אותך
איתן בחר לעצמו דרך חיים שונה משלנו. אני זוכר שלא הרבה לפני שמחת תורה ישבנו לשיחה טובה ואמרתי לו, איתן, אני הולך איתך, בדרך שאתה הולך, לאן שאתה הולך, אתה לא תצליח לאכזב אותי לעולם. זה זיכרון טוב ומחזק, שעכשיו כשהוא נמצא בשבי, הוא יודע שהוא אהוב ללא תנאי.
מה תגיד לאיתן כשהוא יחזור הביתה?
אני קודם כול אנשק ואחבק אותו בחיבוק מאוד אמיץ וארוך, ובטח נבכה יחד. רק אז יהיה זמן למילים.
ישראל שאחרי המלחמה
נצטרך לבנות את הזהות הישראלית שלנו מחדש. היא צריכה להיות מחוברת אל הנצח ואל המקורות שלנו, לזכותנו הוודאית על הארץ, ואנחנו גם צריכים להיות הרבה יותר לוחמניים. נפסיק להיעזר בפועלים ערבים, נתחיל לבנות את ארצנו בעצמנו. נחזור לחינוך המקצועי שאבד וזלזלנו בו, ואז בני נוער שלא מסוגלים לשבת על כיסא ונועדו לעמל כפיים יהיו עסוקים בבניין הארץ ובעבודה עברית.
שירה מור (19), אחות של איתן מור החטוף בעזה, גרה בקריית ארבע
"אני חושבת על החטופים שנמצאים עם אח שלי במנהרות. הדעות שלהם מאוד שונות, אבל אני בטוחה שהם לא מתעסקים בזה, כי הם יחד בתופת. אז מי אנחנו שנשנא אחד את השני ונריב?"
מה נותן לך כוח?
בתקופה הזו הבנתי שהמשפחה היא הכוח והמטען הנפשי והפיזי. גם החברות, עם ישראל וכל החיילים הגיבורים שמסכנים את הנפש כדי להציל את אח שלי, זה מביא כוחות. אני יודעת שלכולם אכפת, זה החוזק שלנו כעם וזה נותן הרבה כוחות.
אהבת חינם בעינייך
פשוט לאהוב אנשים. המצב שנכפה עליי הביא אותי להבנה שאי אפשר לשפוט שום אדם ושצריך לאהוב כל אחד. אני כל הזמן חושבת על החטופים שנמצאים עם אח שלי במנהרות. אין לי ספק שהדעות שלהם מאוד שונות, אבל אני בטוחה שהם לא מתעסקים בזה, כי הם ביחד בתופת הזאת, אז מי אנחנו שנשנא אחד את השני ונריב? אנחנו אחים, זו לא קלישאה, כולנו משפחה אחת ענקית.
למה את מתגעגעת?
אני מתגעגעת להיות שירה רגילה. כי עכשיו בתקופת החיים הנוכחית הכול מורכב ואין שום דבר פשוט. אני מתגעגעת לחיים הפשוטים, כשמה שהפריע לי היה מה אני אוכל היום לארוחת הבוקר. אני מתגעגעת לרגעי האושר הקטנים, ובעיקר לאיתן ולאדם שהוא. אני כל כך גאה בו והוא כל כך חסר לנו. מתגעגעת לאור ולחיוך שלו, לאח הבכור שבכל פעם שאני צריכה עזרה אני יכולה לפנות אליו. הוא אדם מדהים. חרוץ, אכפתי, נדיב. והוא כל כך חסר פה.
זיכרון שמחזק אותך
אנחנו יושבים כולם יחד בארוחת ליל שבת רגילה ופשוט מדברים במשפחתיות. כשאני ברגעים קשים אני נזכרת בארוחה כזו ומחזק אותי לחשוב שבעזרת ה' זה יקרה, ואיתן יחזור. אני מתפללת על החזרה שלו כל יום, שאנחנו נשב כולנו והוא יספר לנו מה הוא עבר ואנחנו נספר לו מה אנחנו עברנו. אני מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות, אנחנו רק צריכים להאמין חזק.
מה תגידי לאיתן כשיחזור הביתה?
אני אגיד לו שאני אוהבת אותו ושהוא חסר לנו כל כך, ושעכשיו כשהוא פה אני מאושרת.
מה תמיד יש לך בתיק או בכיס?
בתיק, בכיס, בלב, בראש, בכל מקום אני לוקחת איתי את איתן.
איפה את נחה?
החדר שלי הוא המקום הבטוח שלי בבית. החדר נותן לי שלווה ומרגוע לנפש בתקופה המשוגעת הזאת ובימים משוגעים שאני לא נושמת בהם.
צילום רננה טנא שרויטמן
המשך המדור בגיליון אב תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
