מה התשובה? רעות צימרמן בעקבות תשובות לשאלות שילדים שואלים

אז מי היה שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים? ומי הזמרת ששרה את השיר שאהבתן ולא יוצא לכן מהראש? אתן יודעות איך זה – בעיצומה של שבת אתן מנסות להיזכר בפרט טריוויה כזה או אחר, או נכנסות לוויכוח משפחתי סוער במיוחד סביב אירוע מהעבר ומעכשיו ועד צאת השבת נשאר לכן רק לחכות (ולהתערב על פרס חסר פרופורציות). ומה תעשו במוצ"ש? גוגל. תעשו גוגל. כי ככה זה בעולם שאנחנו חיים בו, נדמה שאין שאלה שאין עליה תשובה ברורה שמופיעה שחור על גבי מסך.

באותו עולם ממש אנחנו מצפים לקבל תשובה מהירה. הרי שלחתי מייל או ווטסאפ לפני חמש דקות תמימות, אז איך זה שעדיין לא קיבלתי תשובה? ועכשיו? ועכשיו? אנחנו רואים בוויים הכחולים עדות מזעזעת לכך שהשאלה התקבלה אך התשובה מתמהמהת, ובמי שלא עלינו ביטל את הוי הכחול – פושע נמלט.

חיובית או שלילית?

אפילו בהזיית הקורונה לא נפקד מקומה החשוב של התשובה, כל מי שנאלץ לעבור את הבדיקה חודרת האפים נאלץ גם להישאר עם השאלה המנקרת: חיובית או שלילית? מבודדת אותך יחד עם כל מי שהבטת לכיוונו ב-14 הימים האחרונים או שולחת אותך לחופשי (או לכל היותר למנוחה עם אקמול במיטה)?

ומה לגבי מי שהוצא לחל"ת? הוא נאלץ להתמודד עם שאלת השאלות: האם אי פעם יענו לו בביטוח הלאומי (למי שעדיין תוהה, כאן התשובה דווקא די ברורה ואחידה: לא).

הדור שלנו דורש תשובות, כנראה מהסיבה הפשוטה שהוא שואל שאלות. אומנם כבר אחזו חז"לינו ביכולת שאילת שאלות מפותחת, ולא זו בלבד אלא יישמו את המנהג היהודי שקדם אפילו להם – לענות על שאלה בשאלה, ועדיין הם שאלו פחות שאלות מילד ישראלי ממוצע (ממוצע אני אומרת לכם, ברור שאצלכם בבית הם שואלים יותר).

מה לעשות, עם כל הטוב שהמודרניזציה הביאה עלינו (מדיח כלים, השתק בקבוצות ווטסאפ וכלים חד פעמיים שלא צריך להדיח), היא הביאה איתה גם את השאלות. אם פעם הייתה ודאות גמורה בהכול בערך, החל מהיכן תגור ועד עם מי תחיה את שארית חייך, היום, במציאות שבה כל האפשרויות לכאורה פתוחות, שום דבר לא ברור ונשארנו בעיקר עם השאלות. אז מה הפלא שאנחנו זקוקים כל כך לתשובות טובות?

וכאן מתברר שלא לכל שאלה יש באמת תשובה בגוגל. גוגל לא יודע מתי נתחתן או איפה כדאי לנו לגור, הוא לא יודע אם היום יהיה לנו יום מוצלח או מה הופך את המתבגר הספציפי שלנו לכל כך מצוברח. הוא לא יודע איזו מתנה תשמח את בן הזוג ואפילו לא מתי יהיה הסגר הבא ובאיזו מתכונת. הוא אולי יודע מה כדאי לעשות כשעצובים ויכול להציג לנו מגוון פעילויות משמחות, אבל לא יודע לתת לנו את התשובה לשאלה למה אנחנו לא מאושרים, או מה יהפוך אותנו לכאלה.

גם אנחנו ההורים, קצת גוגל לפעמים, כי הצד הקשה באמת הוא לא של מי שמצפה לתשובה, אלא של זה שצריך לתת אותה. ואנחנו הרי כבר יודעים ש'ככה' זאת לא תשובה. אז אנחנו מנסים. לפעמים אנחנו עושים גוגל בעצמנו, לפעמים אנחנו שואלים בקבוצות של הורים אחרים, לפעמים אנחנו אומרים שהתשובה מורכבת או שאין תשובה ברורה, ולפעמים לפעמים אנחנו פשוט מודים שגם אנחנו לא יודעים.

ואם אתן שואלות למה בטור שמיועד לעשרת ימי תשובה בחרתי לעסוק דווקא בשאלות קטנות ופחות חשובות, אני חושבת שאני דווקא יודעת את התשובה, ובדיוק הולכת לעשות אותה.