לפני כחודש, בשבת פרשת וירא התרחש פיגוע מחריד בבית הכנסת בארצות הברית. אני לא חושבת שיש יהודי בארץ או בעולם שפספס את זה.
לאחר הפיגוע המזעזע, שטלטל קשות את הקהילה היהודית בפיטסבורג, הועברה הודעה ברשתות החברתיות הקוראת לעם ישראל לשלוח תמונות עידוד לקהילה.
נתקלתי בהודעה בכמה קבוצות שונות, ולאחר אימותה, היא התגלתה כיוזמה חברתית מבורכת של בת שירות בפיטסבורג. אמנם הצטלמתי לפרויקט יחד עם השכבה שלי, אבל לא האמנתי שרבים יעשו את זה, בעיקר לאור העובדה שההודעה נרדפה בידי הודעה אחרת, הטוענת שמדובר בסכנה ביטחונית.
כמה שעות מאוחר יותר, הסתבר שטעיתי לגמרי.
אלפי יהודים בארץ וגם מחו"ל שלחו את תמיכתם וצילמו אינספור תמונות עידוד ואהבה.
בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.
תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה
יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"
את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה? כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.
וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.
